בפרקים הקודמים:
= = = = =
בבוקר למחרת סת' התעורר, התארגן וירד ללובי. המכון היה שקט, בדיוק כמו שהוא אהב.
"כאילו כל זה היה רק חלום", אמר סת' לעצמו בשקט ויצא החוצה, נושם לקרבו את ריח החופש.
"ס…סת'", נשמע לפתע קול משמאלו, זאת הייתה מרינה.
"מרינה", החזיר לה, 'מעניין מה היא עושה פה', חשב לעצמו ונזכר בכל התערוכות שלה שבדק באינטרנט בסתר.
"אני… אני רציתי להתוודות על משהו בפניך!", אמרה בביישנות מסוימת.
"מה העניין…?" שאל סת'.
"מאז שהצלת אותי ואת סלין ברמת אינדיגו… אני חושבת עליך הרבה…", אמרה בשקט.
'והנה הלכה לה ההרגשה שזה היה חלום', חשב לעצמו במרירות מסוימת.
מרינה התקרבה אליו בחשש מסוים אבל לבסוף אזרה אומץ ועמדה במרחק חצי צעד ממנו.
"מה שאני מנסה להגיד הוא… שאני חושבת שאני מאוהבת בך", אמרה ואז משכה את סת' לנשיקה.
סת' לא ידע מה לעשות באותו הרגע כשלפתע נשמע פיצוח ענף, סת' הסתכל הצידה כדי לראות את לונה מסתכלת עליו במבט פגוע ומשתגרת מהמקום עם מאלאמר שלה.
'לעזאזל', חשב לעצמו סת' בכעס.
"תקשיבי מרינה… את מדהימה, באמת. אני מעריך אותך בתור אומנית ובתור מאמנת, אבל… הרגשות שלי לא זהים", אמר בהתנצלות, העיניים שלה נוצצות מדמעות.
"אני… אני מבינה", אמר בעצב.
"מרינה…", התחיל להגיד כשהיא קטעה אותו.
"לא, אתה לא צריך להסביר. אני מבינה. החיים לא מושלמים, זה הדבר הראשון שאומן אמיתי לומד על העולם הזה", אמרה בעצב.
"אני רק מקווה… אני מקווה שהאחת שתהיה איתך בסוף באמת תאהב ותדאג לך", אמרה וגם היא השתגרה משם.
סת' עמד במקום למשך כמה דקות, הכל רק נדפק באותו הרגע מבחינתו.
"היי סת', בוקר טוב", נשמע קול וטראן יצא מהמכון.
"טראן? מה אתה עושה פה?", שאל סת' בבלבול.
"אני הצעתי לו להישאר כאן ללילה, לא הייתה לו פשוט דרך להגיע לאזליה", אמר סטון שצץ מאחוריו.
"קרה משהו?", שאל טראן בדאגה כשהסתכל על סת'.
"כן, הבנתי שאני אידיוט", אמר ונכנס למכון.
= = = = =
אחרי שסת' אמר שהוא הבין שהוא אידיוט הוא שיגר אותי למכון שלי ואז נעלם מהמקום, מוזר. עליתי לדירה שלי רק כדי למצוא שם את פורט.
"פורט… מה אתה עושה כאן?", שאלתי אחרי ההלם הראשוני.
"מחפש אותך", ענה.
"מה רצית?", שאלתי וקלטתי שאני ממש מסריח כי לא התקלחתי מאז הקרב נגד סת'.
"הקרב שלך, של נרון ושל סת', למה?", שאל אחרי כמה רגעים.
"למה? יש… בעיה?", שאלתי בחשש, פורט נראה מוזר.
"זה לא זה, למה לא חזרת אתמול? חשבתי שקרה לך משהו", אמר פורט בכעס, פורט לא היה אדם שמראה רגשות לרוב.
"פורט, אני בסדר. פשוט… נתקעתי בלי דרך לחזור אז נשארתי אצל סת'. למה אתה כל כך דואג?", שאלתי בדאגה.
"לא משנה", אבל לחלוטין היה אפשר לראות שזה משנה.
"טוב אחרי שראיתי שאתה בסדר אני חושב שאלך", אמר פורט והיה אפשר לראות שהוא נסער.
"פורט, מה קרה? דבר איתי. אתה יודע שאתה יכול לסמוך עליי", אמרתי והסתכלתי לו בעיניים.
הוא עצר לרגע והיה נראה שהוא שוקל את זה ואז הוא נענע בראשו לשלילה, "אולי בפעם אחרת, טראן", אמר והשתגר.
כן, פורט היה כמו אבא שלי באיזושהי נקודה, אבל הוא גם התנהג אליי כמו אל ילד לפעמים. הוא אף פעם לא באמת סמך עליי, לפחות לא בדברים שבאמת שינו.
התקרבתי לארון שלי ופתחתי אותו, מסתכל על הכדור היחיד שלא היה לי האומץ להשתמש בו, הפוקדור היחיד שרק מקרה קיצון יגרור אותי להשתמש בו. לא סיפרתי לפורט עליו, ואם זה תלוי בי, אני גם אף פעם לא אספר. אני אשמח אם הוא ישאר בגדר סוד לנצח, גם אם יש בי חלק מתגעגע לשימוש בו. החזרתי אותו למקום ועמדתי ללכת להתקלח ולהחליף בגדים כששמעתי דפיקות בדלת. פתחתי את הדלת וזה הדבר האחרון שאני זוכר.
= = = = =
סת' הגיע למכון בפיושיה ונכנס למכון בסערה. הוא ניגש לדלפק כשכל עובדות המכון מסתכלות עליו בהפתעה, ונעמד מול הדלפק.
"מנהיג המכון סת'…", אמרה עובדת הדלפק שעמדה שם.
"איפה מנהיגת המכון לונה?", שאל בלי הקדמות מיותרות.
"היא… היא יצאה מוקדם יותר, למכון שלך", אמרה בחשש ופחדה להסתכל לסת' בעיניים.
"והיא לא חזרה עד עכשיו?"
"אני… אני…", התחילה לגמגם בפחד.
"אפשר לעזור לך, מנהיג המכון סת'?", נשמע קול מאחוריו.
סת' הסתובב ונמצא מול מנהלת המכון של לונה, היא לבשה מעיל שמוכיח את זה.
"אני מחפש את מנהיגת המכון לונה", אמר בקול קשוח.
"כפי שאתה רואה, היא לא כאן", אמרה בקול חתום.
"את יודעת אולי איפה היא יכולה להיות?"
"לונה תמיד הייתה נפש חופשייה, היא לא אומרת לנו לאן היא הולכת. היא כנראה מבקרת במכונים האחרים לפי ניחוש שלי. קרה משהו?"
"לא קרה כלום", אמר והוציא את מגנזון, "ללבנדר".
הוא הופיע בכניסה למכון לבנדר, בעבר המבנה נועד לשמש כבית קברות, סת' נכנס פנימה במהירות ומצא את סלין מדברת עם אחת מעובדות המכון שלה.
"סת'", אמרה, מופתעת.
"לונה כאן?", שאל תוך כדי התקדמות.
"לא ראיתי את לונה מאז אתמול. היא כנראה במכון שלה".
"היא לא שם".
"קרה משהו?", שאלה והחוותה בידה לעובדת המכון שנעלמה אחרי כמה שניות.
"טוב… היום בבוקר מרינה הגיעה למכון שלי ו… והצהירה על אהבתה אליי, לונה הייתה שם וראתה את זה ונעלמה מהמקום. אז אני מחפש אותה כדי להסביר את עצמי", הסביר סת' בייאוש.
"ולמה כל כך אכפת לך מלונה? היית יכול להגיד כן למרינה. היא יפה אחרי הכל, יש כאלה שיגידו שהיא יותר יפה מלונה. תשכח מלונה, אתם לא מתאימים", אמרה בקול קר וגרם לסת' להסתכל על סלין במבט מוזר.
"היא כאן, נכון? היא אמרה לך להגיד את זה, נכון?", נעמד והתקרב אל סלין באיום שנסוגה צעד אחורה.
"איפה היא? סלין, אני נשבע שאני אהפוך כל המכון הזה אבן אחר אבן אם לא תגידי לי!", אמר והרגיש זעם, הוא לא הבין למה הוא עצבני כל כך, בכל מצב אחר הוא היה שולט על הכעס שלו בלי בעיה.
"וואו, תירגע", הרגיע אותו סלין והושיבה אותו חזרה, "כן היא הייתה כאן. לא, היא כבר לא כאן עכשיו. וכן היא אמרה לי להגיד את זה. אני לא יודעת מה בדיוק קרה ביניכם אבל אני מניחה שזה די חשוב אם שניכם מגיבים ככה", החזירה סלין והתיישבה ליד סת'.
"אבל למה בעצם? זה לא שעד היום התנהגת אליה בצורה אחרת מלבד קור וכעס, למה זה השתנה?", שאלה סלין בסקרנות.
סת' לא ענה על השאלה, חלקית כי לא היה לא רצון לענות לה וחלקית כי הוא בעצמו לא היה בטוח בתשובה.
"תודה על העזרה", אמר ויצא מהמכון.
"אני אמצא אותך לונה… לא משנה איפה תתחבאי", לחש לעצמו בנחישות והשתגר למכון הבא.
= = = = =
התעוררתי כשהראש שלי כואב, כאילו כל רגע הוא עומד להתפוצץ. קלטתי שאני קשור לכסא באמצע הסלון שלי, ניסיתי להשתחרר אבל הקשרים היו הדוקים מדי.
"בוקר טוב היפייפיה הנרדמת", נשמע קול ומישהו יצא מהחדר שלי אליי.
"רן…", כמעט ירקתי את המילה.
"התגעגעת אליי?", שאל עם חיוך מאושר ואני רק עיקמתי פרצוף.
"באת להרוג אותי?", שאלתי אחרי כמה רגעים, לא יכולתי לחשוב על סיבה אחרת.
"חיכיתי לזה הרבה אני חייב להודות. להזדמנות לנקום על הכל. על זה שהשארת אותי שם, שרוף, עומד בין חיים ומוות, משווע לעזרה. אתה יודע כמה כואב זה?! להישרף למוות?!" צרח בטירוף ונראה שהוא איבד את זה לרגע כשהסתכל עליי במבט מטורף, נראה שגם הוא קלט את זה כי הוא נשם עמוק והרגיע את עצמו, "זה לא משנה. כשאתה תמות… הכל יהיה בסדר. אני אפילו לא אמור להיות כאן, הייתה לנו תוכנית מושלמת שבה אתה וכל מנהיגי המכון האחרים הייתם אמורים למות. אבל אין לי סבלנות לחכות, אז באתי לכאן לבד, בעצמי", אמר והוציא סכין חדה במיוחד.
"מי זה בדיוק "אתם"? יש עוד אנשים מגולדנרוד שקשורים לזה?", שאלתי וניסיתי להשתחרר כשהוא התקרב אליי באיטיות עם הסכין.
"אוי טראן, אתה כל כך צר אופקים לפעמים שזה פשוט עצוב. אנחנו, ארגון ענק שנועד לשלוט בעולם, 'ידו של הו-הו'! הדרך בה חזרתי לחיים, הידיים שאנחנו תולשים, השריפה, הכל קשור אחד לשני. ואתה עומד להצטרף לערימת הגופות שבנינו לנו", אמר בשמחה והרגשתי את הסכין על העור ביד שלי. "אני אהנה מזה", אמר בעונג.
"יופי, אז עכשיו תהיה לי סיבה טובה יותר לבעוט לך בישבן", נשמע קול מוכר מכיוון הדלת ולא יכולתי לשמוח יותר על התזמון שבו אנשים באים לבקר אותי.