בפרקים הקודמים:
פרק 1: https://www.pocketmonsters.co.il/?p=100791
פרק 2: https://www.pocketmonsters.co.il/?p=100792
= = = = =
הימים הבאים עברו פחות או יותר בלי תשומת לב מיוחדת, לפחות לאנשי העיירה.
למרות שאף פעם לא הייתי איש של חלומות היו לי סיוטים בלילות האחרונים, בעיקר על המאתגר שכנראה נהרג בגללי. שנאתי את זה, זה גרם לי להרגיש חלש ואני שונא להרגיש חלש.
שלושה ימים אחרי הרצח התעוררתי מדפיקה בדלת. פתחתי אותה ופורט היה מאחוריה, אחרי כמה שניות שבהם פשוט עמדתי והסתכלתי עליו נראה שלפורט נמאס. "אתה תזמין אותי להיכנס או שתמשיך לבהות בי כאילו אני איזה ציור במוזיאון?" שאל פורט בהתעניינות כאילו הוא שואל את דעתי על מזג האוויר.
"כן בטח… כנס פורט", אמרתי וזזתי הצידה כדי לאפשר לו לעבור.
אני התיישבתי על הספה והוא התיישב על כיסא לידי.
"אני אהיה איתך ישיר, טראן, זה לא נראה טוב", אמר פורט אחרי כמה דקות של שקט.
"לא נראה טוב? מה זאת אומרת?", לא בדיוק הבנתי מה הוא מנסה להגיד.
"מישהו נרצח בכניסה למכון שלך ולפתע אתה לא יוצא מהדירה שלך יותר… אנשים מתחילים לחשוד, יש כאלה שחושבים שאתה קשור לרצח, יש אפילו השערות ברשת שאתה בעצמך הרוצח.", אמר פורט בקדרות.
"האמת… אני חושב שהרצח כן קשור אליי באיזושהי צורה…", אמרתי בחשש וסיפרתי לפורט על הכל.
"מוזר… אני לא זוכר שמישהו אמר דבר כזה אז, אתה בטוח במה שאתה אומר?", לא ידעתי אם פורט מאמין לי או לא אבל זה עדיין כאב לי שהוא שאל.
"כן אני בטוח… הוא לחש את זה ככה שרק אני שמעתי…" מול פורט הרגשתי שאין לי שום בעיה להיראות חלש, הייתה לו מן נוכחות אימהית לא מוסברת.
"אוקיי, אני אטפל בזה. יש איזה חוקר פרטי שחייב לי טובה, אני אגיד לו שיישב על המקרה. בינתיים אתה תצא מהדירה שלך, ותנקה פה גם", אמר כשקלט שהדירה מבולגנת בצורה שלא הייתה נראית ביום רגיל.
"אוקיי, תודה פורט", עניתי בהכרת תודה. השיחה עם פורט הרגיעה אותי משום מה.
"אה כן, דבר אחרון", קרא פורט לפני שיצא מהדלת, "שלא תעז לא להגיע לפגישת הליגה עוד יומיים".
"זה עוד יומיים?!" שכחתי מזה לגמרי בגלל כל מה שקרה.
"קראת בכלל את המכתב שנתתי לך?", שאל פורט באנחה.
"אני… אני אקרא אותו עכשיו".
"תקרא אותו ותתחיל להסתובב בחוץ, תחייך לאנשים תדבר עם אנשים ותראה להם שטיפה קשה לך מהרצח, אבל אתה מתקדם בחיים שלך. להתראות טראן", אמר וסגר את הדלת.
"ביי פורט", קראתי אחריו.
= = = = =
אחרי שניקיתי את הדירה התיישבתי על המיטה ופתחתי את המכתב.
למר טראן היקר,
הנך מוזמן לפגישת מנהיגי המכון שתתקיים בעיר ספרון שבמחוז קנטו, שליח מטעמינו יגיע אליך ביום המדובר ויידאג להגעתך.
בגדים רשמיים יהלמו את האירוע.
בברכה,
ארגון ליגת אינדיגו.
קצר ולעניין.
התגלחתי ויצאתי החוצה, דיברתי עם אנשים, איחלתי לחלקם יום טוב ואפילו עזרתי לאדם זקן שהתקשה עם העגלה שלו למרות שהוא הסתכל עליי במבט מפוחד טיפה עד שהוא הבין שאני לא עומד לפגוע בו. אני מניח שאני יכול להאשים רק את עצמי בזה.
אדם – נער המכון שלי – הגיע ודיבר איתי בנוגע לאתגרים שהוא קבע לשבוע הבא וסגר איתי עוד כמה עניינים שקשורים למכון.
"תגיד אדם…", אמרתי כשהוא עמד ללכת.
"יש חדש בנוגע לפרשיית הרצח הזאת?", שאלתי בחשש קל, לא רציתי שיחשוב שאני שואל את זה כי אני הרוצח או משהו.
"המשטרה לא מוצאת ראיות חדשות, אז כנראה שבקצב הזה התיק ייסגר ממש בקרוב. למה אתה שואל?"
"אם מישהו היה נרצח בכניסה למכון שלך לא היית רוצה לדעת על זה משהו?", אמרתי וזה גרם לאדם לצחוק.
"אני מניח שאתה צודק, טוב אני אלך לי לדרכי. שיהיה ערב נעים מנהיג המכון טראן", אמר ונעלם.
"אמרתי לך לקרוא לי טראן!", צעקתי אחריו וחייכתי לעצמי.
לפתע שמתי לב לתזוזה בשדה הראייה שלי בצד ימין, הסתובבתי הצידה וראיתי איש לבוש שחורים, לובש מעיל ארוך וכובע שמסתיר את העיניים שלו. אבל גם בלי לראות את הפרצוף ידעתי מי זה, זה הצל, אחד מהאנשים היותר בכירים בארגון הפשע של גולדנרוד.
"אתה כאן כדי להרוג אותי?", שאלתי ובלעתי רוק, הפוקימונים שלי לא היו עליי ולא היה סיכוי שאני אצליח לברוח ממנו כל כך מהר.
"להרוג מנהיג מכון?! כן בטח! זאת התאבדות מצדי. אני כאן כדי להזהיר אותך טראן", אמר והזדקף.
"בוא נצא לטיול קצר", אמר והתחיל ללכת לכיוון באר הסלופוק בקצה העיר.
לא ידעתי מה לעשות אז בסופו של דבר הצטרפתי אליו.
"אתה מבין טראן, כל עוד אתה מנהיג מכון, אתה פחות או יותר מוגן", אמר הצל והמשיך ללכת כאילו אנחנו מדברים על מזג האוויר.
"אף אחד לא יירצח מנהיג מכון, זה עסק מסוכן."
"אז למה הבחור ההוא נרצח לפני כמה ימים? אני בטוח שזה קשור לזה".
"כן אתה צודק, זה קשור לזה", למרות שהייתי בטוח שזה נכון היה נחמד לשמוע את זה ממישהו ולדעת שאני לא משתגע.
"אי אפשר לפגוע בך כשאתה מנהיג מכון, אבל אפשר לגרום לזה שתאבד את הסטטוס שלך. אתה מבין, אם יפגעו באנשים קרובים לך ויגרמו לפיטורים שלך בדרך עקיפה, הם יוכלו להיפטר ממך בלי יותר מדי בעיות".
"אז אתה אומר שעצם היותי מנהיג מכון מגן עליי ואם אני רוצה לשרוד אני חייב להישאר בתפקיד?"
"זה בדיוק מה שאני אומר, אז אני מציע לך לשמור על הצעדים שלך, אני מניח שסיימנו כאן", אמר ומאחד הפוקדורים שלו הוא הוציא פוקימון וורוד עומד על שניים עם קונכייה סביב הזנב שלו, סלוברו.
"חכה רגע! אמרת "הם", מי בדיוק מנסה לפגוע בי? ולמה אתה בכלל מזהיר אותי? חוץ מזה שקוראים לך "הצל" אני לא יודע עליך כלום! מה בדיוק הקטע כאן?" היו לי הרבה שאלות ואלה הראשונות שהצלחתי לשאול.
הוא רק הסתכל עליי וחיוך נראה מתחת לכובע רחב השוליים שלו.
"תשמור על עצמך טראן, אנחנו לא רוצים אותך מת. סלוברו, שיגור", אמר ונעלם מהמקום.
חזרתי לעיר וחשבתי על מה שהצל אמר, אז כנראה יש קרב כלשהו בצמרת של ארגון הפשע בגולדנרוד ומשום מה אני נמצא בין הצדדים האלה. צד אחד רוצה להרוג אותי, והצד השני רוצה שאני אשאר בחיים. אבל למה? הלכתי עם הידיים בכיסים וראש מורכן שלא שמתי לב אפילו לילדה מסוימת עד שהיא ממש נגעה בי.
"אדון טראן…?", היא שאלה בפחד.
"היי ילדה, מה את עושה בחוץ בשעה כזאת?", שאלתי והתכופפתי ככה שהיינו באותו הגובה.
"אבא שלי אומר שאתה אדם רע שרוצח אנשים, אבל אני יודעת שזה לא נכון! נכון?" היא הסתכלה עליי בחשש, כנראה המצב היה יותר גרוע ממה שחשבתי בעניין החשדות בי.
"גם אם כן וגם אם לא, זאת לא סיבה לצאת מהבית בשעה כזאת, בואי ניקח אותך הביתה. איפה את גרה?" היא הנהנה והצביעה לכיוון יער אילקס, החזקתי ביד שלה והתחלתי ללכת לכיוון. היה נראה שזה לא בדיוק מפריע לה שאני לוקח אותה הביתה, ילדים הם בהחלט יצורים מוזרים. הגענו לבית שהיא הצביעה אליו, הוא היה די מבודד משאר הבתים במקום. התכוננתי לקחת אותה אליו כשלפתע נשמע רעש של נפילה ואז שבירה. הילדה עמדה במקום בלי לזוז והסתכלה על הבית בפחד.
"תישארי כאן" אמרתי לילדה שרק הנהנה בראשה והתקרבתי לבית.
עוד קולות נפץ נשמעו מבפנים, ממש כאילו מישהו החליט לשבור את כל הדברים שם.
פתחתי את הדלת בשקט והושטתי את היד לכיוון חגורת הפוקדורים שלי, שלא הייתה עליי כמובן. לעזאזל, אני צריך להתחיל ללכת איתה בצורה קבועה. נכנסתי והמראה שנגלה לעיניי היה זוג קשור לכסא, כנראה ההורים של הילדה, הפה שלהם היה מכוסה אבל הם הסתכלו עליי במבט מפוחד והנידו בראשם במהירות כאילו הם מנסים לגרום לי לעזוב את המקום. נכנסתי פנימה בשקט והלכתי והתחלתי לשחרר אותם כשלפתע נשמע קול נפץ חזק מכיוון המטבח וראיתי איש עם מכנס שחור וחולצה שחורה, מעל החולצה הוא לבש אפוד שחור מלא בכיסים והפנים שלו היו מכוסות בכובע גרב, הוא לא היה גדול או קטן מדי, והייתה לו סכין ביד. היה נראה שהוא שוקל מה לעשות אחרי שהוא ראה אותי ואז הוא הרים רגל של כיסא שהוא כנראה שבר והתקרב אליי במהירות. הוא הרים את חתיכת העץ שביד שלו כדי להכות בי בזמן שאני השחלתי את הידיים שלי בין היד לראש שלו ותפסתי את הראש שלו ביד ימין שלי והיד שלו תפוסה בשמאל, מזל שפורט התעקש שאלמד הגנה עצמית. התחלתי לחבוט בו עם הברך שלו בזמן שהסתובבתי אחורה ואמרתי לזוג שעדיין לא הצליחו להשתחרר לגמרי לברוח מכאן מהר. אולי לא הייתי צריך לעשות את זה כי איכשהו הוא הצליח להשתחרר מהאחיזה שלי והתחיל לשלוח אגרופים, מה שבטוח הוא היה מומחה בזה. הוא ידע איך לתת אגרופים מהירים שלא הצלחתי לחסום ומהר מאוד הראש שלי הסתחרר, הוא נתן לי בעיטה בברך והפיל אותי על הברכיים.
"אחרי שאטפל בך אני עומד לרצוח אותם, נראה איך תרגיש אחרי זה מנהיג מכון!", אמר כשהוא מרים כיסא ועומד לחבוט בי איתו מלמעלה.
לפתע נשמע רעש שבירה וראיתי את הגבר שכבר לא היה קשור לכיסא זורק צלחות לכיוון האיש, אחת מהן פגעה כנראה כי דם התחיל לטפטף מתחת למסיכה שלו.
"אתה עומד לשלם על זה", אמר אבל זה כל מה שהייתי צריך.
הסתערתי על הברכיים שלו והוא נפל, הכיסא נופל עליי מלמעלה אבל התעלמתי מהכאב. אני גהרתי מעליו והוא היה למטה עכשיו, התחלתי לשלוח אגרופים לכיוון הפרצוף שלו. הוא הצליח להגן על עצמו מחלקם אבל לא מכולם. אחרי כמה סבבים, הוא תפס את אחד האגרופים שלי ומשך בתנועה סיבובית ואז הסתובב במהירות והמצב נגמר בזה שעכשיו אני הייתי למטה והוא למעלה. הוא התחיל לחבוט בי ונראה שהוא היה הרבה יותר טוב בזה ממני כי כמעט כל אגרוף שלו פגע. אחרי מה שנראה כמו נצח, למרות שכנראה עברו רק כמה שניות, משהו גרם לו להפסיק.
הוא נפל ממני וראיתי את הגבר עם אלת בייסבול בידו. הוא הניף אותה כדי לחבוט באיש שהתחמק ממנה ואז שלח כמה אגרופים לפרצוף של הגבר, גורם לו ליפול אחרי שלושה אגרופים, לא ראיתי את האישה בשום מקום. הוא הוציא סכין מהכיס שלו והתקרב לגבר, אני לא יכולתי בקושי לעמוד, עצמתי את העיניים, לא רציתי לראות את זה קורה ואז נשמע קריאה ממקום כלשהו בחוץ "אל תזוז אתה מוקף!" פקחתי את עיניי וראיתי שוטרים נכנסים לבית, עם הפוקימונים שלהם כמו גראולית', ארקניין ועוד כמה שלא הצלחתי לשים לב אליהם כי שדה הראייה שלי התחיל להיטשטש. האיש הפיל את הסכין והתרחק מהגבר כשהידיים שלו למעלה.
אני נעמדתי בקושי והסתכלתי על האיש.
"מי שלח אותך? מה אתם רוצים ממני?" צעקתי בכעס. לא היה לי אכפת שכל השוטרים נמצאים סביבי, הייתי צריך תשובות.
האיש רק חייך ואמר "לא תוכל לברוח מהעבר שלך מנהיג מכון", ואז הוציא בקבוק שקשור לשרשרת שהייתה לו תחת הבגדים ושתה את כולה עם חיוך על הפרצוף, הוא פירקס על הרצפה לשתי שניות ונדם, שמעתי את אחד השוטרים מקלל. ניגשתי אל האיש והסרתי את המסכה מהפנים שלו, והפנים שנגלו אליי היממו אותי. הפנים היו מצולקות, ללא ספק, ומכוסות דם אבל אני הכרתי את הפנים האלה. אלה היו הפנים של רן, האחד שפורט הציל אותי ממנו לפני 4 שנים, הוא היה אמור להיות מת.
נעמדתי ונשמתי עמוק.
ואז הרגשתי את הרצפה מסתחררת מתחת לרגליים שלי וזה הדבר האחרון שזכרתי.