האיש בצללים: "ואני מקווה שנתת להם לנצח אותך כמתוכנן?"
סנדרה: "אתה מכיר אותי מהיום?" היא שאלה אותו בחיוך.
האיש בצללים חייך ופניו קרנו משמחה: "כמה רצחת להם?"
סנדרה: "הרגתי להם אושוואט, אוואלוג אצילי, ילד, אמפרוס, ואנון אחד".
האיש בצללים: "יפה מאוד, תמיד חשבתי שאת הצאצא היותר משובח שלי, אני גאה בך".
סנדרה התכוונה ללכת ואז נזכרה במשהו, הסתובבה בחזרה ואמרה – "שומע?"
האיש בצללים שילב את ידיו זו בזו כמאזין.
סנדרה: "מה שסיפרת לי בתור ילדה קטנה התגשם".
האיש בצללים: "מה הכוונה?"
סנדרה: "היה שם ילד, והיה לו זורוארק, וכשהוא נלחם בי, משהו אפל תפס אותו ואז הוא נלחם לצדי".
האיש בצללים: "ה-ע'ול".
סנדרה: "מה?"
האיש בצללים: "לא משנה, המשיכי".
סנדרה: "בכל מקרה, הוא ממש איבד שליטה על עצמו והפוקימון השתגע לגמרי ולקח שליטה".
האיש בצללים התרומם מהכיסא שלו, ניגש לארון הספרים הקטן בצד החדר, פתח אותו, ניגש לספר עב כרס, הוציא אותו, פתח אותו והתחיל לדפדף בו. אחרי כמה רגעים, הוא הגיע לדף הרצוי – "אני חושב שמעתה והלאה ניתן להחשיב את הילד הזה והזורוארק שלו כבני ברית שלנו", הוא חייך.
סנדרה: "אחלה, אבל יש שם עוד כמה אנשים".
האיש בצללים: "כמו מי לדוגמה?"
סנדרה: "במהלך הקרב אמרו לי שיש לי אחות תאומה".
האיש בצללים צחק את צחוקו החלול והריקני: "שקרנים".
סנדרה: "היא נראתה ממש דומה לי".
האיש בצללים: "בטח דיטו או תכסיס של זורוארק".
סנדרה: "אוקי".
האיש בצללים: יש עוד משהו?"
סנדרה: "אני לא בטוחה שאתה רוצה לשמוע על זה".
האיש בצללים: "סנדרה!" הוא אמר וקולו מילא את האולם.
סנדרה: "הייתה שם ילדה, זוכר שסיפרת לי על המנהיגה של צוות יהלום לשעבר? ג'ולייט?"
האיש בצללים התרומם מהכיסא שלו בהפתעה, מאיים לשבור את השולחן כדי להגיע קרוב לסנדרה ולהוציא ממנה את כל מה שהיא יודעת.
סנדרה: "אז היא נלחמה לצד הילדים ההם".
האיש בצללים: "והיא הצליחה לנצח אותך? או את שומר הראש שלך?"
"מה אתה חושב?" סנדרה אמרה את המשפט האחרון בעלבון כמעט.
האיש בצללים: "א-הא". הוא התיישב, קם שוב, הסתכל על סנדרה, העיף מבט בשעון, קם שוב, הלך לפינת המשקאות החריפים, מזג לו וויסקי ושתה אותו בשלוק אחד.
סנדרה: "הכל בסדר?"
האיש בצללים: "כן", הוא שיקר לה.
סנדרה: "אתה משקר לי, אני חשה את זה".
האיש בצללים הסתכל עליה במבט מאיים, היא החזירה לו מבט לא פחות מאיים והוא נאנח.
סנדרה: "יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"
האיש בצללים: "אני חושב שזה לא הזמן הנכון, אבל אני אספר לך בבוא העת".
סנדרה: "טוב, רק תדע שאני פה אם אי פעם תרצה לרצוח אותה".
האיש בצללים: "אני יודע".
סנדרה התכוונה ללכת, וכשהגיעה לדלת, עצר אותה האיש בצללים: "אולי תלכי לביקור אצל המדען שלנו? הרבה זמן לא היית אצלו, אני אשמח אם תלכי, תשתי איתו משהו ותדביקו פערים".
סנדרה: "אוקי", היא אמרה ופתחה את הדלת.
האיש בצללים: "וקחי איתך את שומר הראש שלך".
סנדרה: "הוא לא יכול לבוא".
האיש בצללים: "מה הכוונה?"
סנדרה: "רצחתי אותו".
האיש בצללים נדהם – "אבל למה?"
סנדרה: "כי הוא נלחם נגד ילדי הכפר ולא הצליח להרוג להם אפילו פוקימון אחד".
האיש בצללים הנהן בהבנה. "אז רק את".
סנדרה יצאה מהחדר ונעלמה.
האיש בצללים הרים את השפופרת של הטלפון שלו, חייג 0 וביקש שיביאו למשרד שלו את המדען של שבט פנינה במהירות האפשרית.
= = = = =
"אוקי, כולם להירגע", אמר הפרופסור והושיב אותם אחד אחרי השני במעגל אחד גדול.
הם היו ישובים בכיכר המרכזית של כפר ג'ובילייף, בעיגול, הוא הכין מבעוד מועד מעגל גדול של אבנים קטנות, בתוכו הוא שם כמה עצים, אותם הוא הדליק למדורה, לאחר מכן הוא ניגש לכל אחד מהם, נתן לו בקבוק שתייה קרה ופיתה עם משהו לא מוגדר אך בשרי בפנים שהיה טעים מאוד.
"התרכזנו כאן היום כדי לדון על המצב", הפרופסור התחיל. "אבל לפני שנתחיל, אני רוצה לשמוע מרוברט מה מצב הפצועים שלנו.
רוברט הוציא את הפנקס שלו, הסתכל על כולם ואז קרא: "לאחר לחימה עיקשת, אני חייב להוריד את הכובע בפני כל מי שנלחם, אתם הייתם גדולים אחד אחד, אבל בקרב כמו זה תמיד יש קורבנות ותמיד יש פצועים. אנחנו איבדנו את פטריק האושוואט, את אוואלוג האצילי, את אלון, את אמפרוס, ואת אנון". כולם הסתכלו על המדורה בשקט, מוניקה ניגבה כמה דמעות של בכי והשאר חיכו שהוא ימשיך – "לאחר הקרב נודע לי שזראורה נמצא ללא רוח חיים, אני מצטער הראל". הראל קם מהמעגל, אמר שהוא הולך להיפרד מהפוקימון שלו ונעלם לתוך המרפאה. "מלבד זה, יש לנו את שון שהתפרק לגורמים לאחר שסנדרה הלכה מפה".
רייס: "שון מת?"
רוברט: "כן, אתה רוצה שאחזור על זה?"
רייס: "כן".
רוברט הוציא את הפנקס שלו, הסתכל על כולם ואז קרא: "לאחר לחימה עיקשת, אני חייב להוריד את הכובע בפני כל מי שנלחם, אתם הייתם גדולים אחד אחד, אבל בקרב כמו זה תמיד יש קורבנות ותמיד יש פצועים. אנחנו איבדנו את פטריק האושוואט, את אוואלוג האצילי, את אלון, את אמפרוס, ואת אנון". כולם הסתכלו על המדורה בשקט, מוניקה ניגבה כמה דמעות של בכי והשאר חיכו שהוא ימשיך – "לאחר הקרב נודע לי שזראורה נמצא ללא רוח חיים, אני מצטער הראל". הראל קם מהמעגל, אמר שהוא הולך להיפרד מהפוקימון שלו ונעלם לתוך המרפאה. "מלבד זה, יש לנו את שון שהתפרק לגורמים לאחר שסנדרה הלכה מפה".
רייס: "שון מת?"
רוברט: "כן, אתה רוצה שאחזור על זה?"
רייס: "כן".
רוברט הוציא את הפנקס שלו, הסתכל על כולם ואז קרא: "לאחר לחימה עיקשת, אני חייב להוריד את הכובע בפני כל מי שנלחם, אתם הייתם גדולים אחד אחד, אבל בקרב כמו זה תמיד יש קורבנות ותמיד יש פצועים. אנחנו איבדנו את פטריק האושוואט, את אוואלוג האצילי, את אלון, את אמפרוס, ואת אנון". כולם הסתכלו על המדורה בשקט, מוניקה ניגבה כמה דמעות של בכי והשאר חיכו שהוא ימשיך – "לאחר הקרב נודע לי שזראורה נמצא ללא רוח חיים, אני מצטער הראל". הראל קם מהמעגל, אמר שהוא הולך להיפרד מהפוקימון שלו ונעלם לתוך המרפאה. "מלבד זה, יש לנו את שון שהתפרק לגורמים לאחר שסנדרה הלכה מפה".
רייס: "שון מת?"
רוברט: "כן, אתה רוצה שאחזור על זה?"
רייס: "רגע, רגע, רגע, למה אתה כל פעם מעתיק מחדש את מה שכבר כתבת?"
רוברט: "זה מה שעשיתי?! אה, כנראה שזה בדיוק מה ששון עשה וזה מה שזיכה אותו במוות הזה".
רייס השתתק.
"טוב", התחיל הפרופסור, "יש לנו דיון חשוב לעשות פה היום".
טל: "ואתה באמת חושב שהם צריכים להיות פה, נוכחים בדיון?"
כולם הסתכלו לעבר עומר, נרקיס וג'ול.
"אני לא יודעת מה אתכם, אבל כשנלחמתי מול אחותי המתוקה", אמרה מוניקה בציניות, "היא אמרה שהיא מכירה את ג'ול ושהיא הייתה פעם מנהיגת השבט יהלום".
"היא משקרת, אני לא מכירה שום שבט", אמרה ג'ול.
טל: "תני לנו לקבוע את זה".
"קוקוריקו אחד, זה שאתה בא ממחוז של ציפורים, לא אומר שאמור להיות לך מוח של ציפור", אמר רייס – "היא נלחמה איתנו נגד סנדרה המרשעת".
טל: "אני לא באתי ממחוז של ציפורים, תפסיקו לומר את זה".
ליו: "ואני לא אוטיסט בתפקוד גבוה, תפסיקו אתם לומר את זה".
הפרופסור לבנטון הסתכל עליהם מבולבל, חשב רגע, פתח את פיו, ואז סגר אותו שוב. כשלבסוף מצא מה לומר, אמר – "סליחה, חברים, אולי תתנו לנו כמה רגעים לדון על הנושא מבלי שאתם תהיו פה ותשפיעו על התוצאה שלו?"
עומר, נרקיס וג'ול קמו והלכו משם.
טל: "אני לא רוצה אותם פה!"
צ'ארלי: "מי אתה שתקבע מי יהיה פה ומי לא?"
טל: "אה כן? ומי אתה?"
צ'ארלי: "אני השומר של הכפר הזה".
הפרופסור ניסה להשתיק אותם ואז פרסיבל קם, ניער את הבגדים שלו ואמר – "עומר הזה נלחם לצדי, אם אתם מחליטים להוציא אותו מהכפר, אתם יכולים להוציא גם אותי. אני לא אבגוד בערכים שלי כדי שתשנו עם הפרצופים הצבועים שלכם יותר טוב בלילה. מבחינתי אם הוא אשם, גם אני אשם". והוא הלך לעבר המקום שבו השלושה הסתודדו.
"אני לא קיצוני כמו פרסיבל", התחיל רוברט לומר, "אבל אני יכול לטפל בנרקיס".
"מה הכוונה?" שאל הפרופסור.
"יש לי כמה ידיעות בפסיכולוגיה, בפיזיקה, במדעים, ואני משוכנע שעם כמה טיפולים, נוכל להחזיר אותו למוטב".
"אתה רוצה לעשות לו שטיפת מוח?" שאלה מוניקה בבהלה.
"טיפול מונע", אמר רוברט.
"הוא אמור להיות חבר שלך", היא הרימה את קולה.
"שניסה לרצוח אותך במהלך הקרב…" הוא הזכיר לה.
"אז מה?" היא שאלה וכבר נעמדה על רגליה.
"וזה שתשלחו אותו מפה ותנדו אותו זה גורל טוב יותר?" הוא שאל.
"מי קבע שנשלח אותו?" היא התחממה.
"מי אמר שהוא ישאר פה?" הוא ענה לה, עדיין רגוע כמלפפון.
"את מוכנה לשבת?" שאל ריי וניסה למשוך אותה לישיבה.
"אל תגע בי", היא משכה את ידה משלו בגועל והלכה לשבת במקום אחר. פניו של ריי נהיו לבנות.
יויו – "אז מה אנחנו יודעים עליהם?"
צ'ארלי – "עומר הוא הבן של מנהיג שבט פנינה, הוא יכול להיות מרגל והוא יכול להיות המושיע".
פרופסור: "לפי האגדה, ראשי התיבות שלו מתאימים למה שקראתי במערה של האנון".
ליו: "אני הייתי במערה של האנון, אין שם שום דבר כזה, גם סימן שאלה שלי פה אומר שזה הכל המצאה שלך".
כולם הסתכלו על ליו במבט סוקר, והוא הוציא את אנון שלו מהפוקדור, וליטף אותו על הראש.
טל: "אוקי, אבל אני הסתובבתי עם עומר הזה כבר כמה ימים טובים, אם הוא היה רוצה לרצוח אותנו, הוא היה עושה את זה כבר".
רייס: "זה נכון".
צ'ארלי: "אוקי, ומה עם ג'ול".
ריי: "כמו שפרסיבל לקח אחריות על עומר, אני לוקח אחריות עליה".
מוניקה התפרצה: "היא א-מינית, היא לא תרצה אותך!"
ריי: "סתמי כבר, יא מכוערת!"
רוברט: "היי, היי, תרגעו שניכם".
פרופסור: "אוקי, אבל יכול להיות שזו רק מזימה של סנדרה לסכסך בינינו לבין ג'ול. אחרי הכל, היא נלחמה איתנו באגדיים האלה, ובלעדיה כולנו היינו מתים".
טל: "אני עדיין לא סומך עליה".
צ'ארלי: "על מי אתה כן סומך?"
טל: "על אף אחד!"
כולם היו על הקצה ורק חיכו להזדמנות להתפרץ.
הפרופסור: "אוקי, דיברנו על ג'ול ועל עומר. מה אנחנו עושים בנוגע לנרקיס?"
ליו – "אנחנו לא יכולים לשחרר אותו".
רוברט שהיה בעד הרעיון היה זה ששאל – "למה?"
ליו – "סימן השאלה שלי אומר שהוא יחבור ביחד לאבא של סנדרה, מוניקה ועומר ויהווה אתגר שלא נוכל לנצח אותו".
כולם הסתכלו אחד על השני, וחיכו לראות מי ישבר ראשון.
רייס: "אוקי, אני חייב לדעת משהו לא קשור".
"כן", ענה הפרופסור.
רייס: "איך זה שריי קיבל את הפוקימונים שלו בחזרה?"
הפרופסור: "אה, הייתה לי שיחה עם מנהלת הספארי בחלק הצפוני של המחוז, והגעתי להסכמה עם ריי שהוא ישחרר אותם בספארי, מאחר והוא לא יכל להיות בוגר מספיק לטפל בהם, ועל הדרך הוא ילך לתפוס לעצמו פוקימון חדש".
רייס: "אז הם לא באמת חזרו אליו?"
הפרופסור: "לא".
יויו: "לבנטון? אני יכול להצטרף אליו? מאחר ונשאר לי רק פוקימון אחד בהישג יד ואנחנו לפני מלחמה?"
רוברט: "אתה יודע ששום פוקימון לא יחליף את פטריק?"
יויו: "אני יודע, ועדיין, אם אנחנו יוצאים למלחמה נגד המאמנת הכי חזקה בעולם, אני צריך לתפוס פוקימון טוב".
מוניקה: "היא לא כזו חזקה, אני חצי מהזמן הייתי מוסחת דעה, אם הייתי בשיא הריכוז, הייתי מנצחת אותה ואת האגדיים שלה".
צ'ארלי: "גם אני אשמח ללכת לספארי הזה… אחרי שאמפרוס הלך לעולמו…"
הפרופסור: "בסדר".
טל: "אז מה הוחלט?"
הפרופסור: "בוא נקרא קודם לכל מאמני הכפר ואז נעשה הצבעה". שעה אחרי הצטרפו עוד 3 מאמנים, האחד בשם ת'ריף, אחד בשם סטון ורוקי שכולם הכירו. "אז בואו נעשה הצבעה, בסדר?"
כולם הנהנו לחיוב.
"מי רוצה שנרקיס ישאר פה?"
מוניקה, ליו, רוקי, צ'ארלי, יויו ורוברט הרימו את ידיהם. ריי התכוון להרים את ידו, ראה שמוניקה מרימה את היד שלה והוריד את שלו בחזרה.
"אוקי, אז יש לנו רוב, נרקיס ישאר ויהיה בפיקוח של רוברט.
"זה לא בסדר", אמרה מוניקה, "אבל כנראה שזה פחות גרוע מכך שהוא יחבור למשפחה האיומה שלי".
הפרופסור: "מי רוצה שעומר ישאר בכפר?"
אף אחד לא הרים את הידיים שלו.
הפרופסור: "אתם יודעים שהוא מי שהנבואה מדברת עליו, נכון?"
סטון דיבר לראשונה: "כן לבנטון, אבל הוא האויב וצריך לשמור מרחק ממנו".
הפרופסור: "אוקי, אז עומר מנודה מהכפר שלנו".
רוברט: "ביחד עם פרסיבל… זוכרים מה הוא אמר?"
מוניקה: "גם אני אעזוב אם הוא עוזב, הוא לא כבד, הוא אחי. אני מבינה שאתם לא רוצים אותו פה, וגם אני לא רוצה לסכן אתכם, וזה למה לא הצבעתי, אבל אם הוא הולך, גם אני הולכת".
הפרופסור: "ואחרונה חביבה, ג'ול".ההצבעות היו מעורבות. היה צורך לעשות עוד כמה הצבעות ועדיין לא הייתה תוצאה מובהקת. "טוב, נחליט במועד מאוחר יותר".
= = = = =
האיש בצללים ישב במשרדו ועסק בענייניו, כשלפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
"כנס".
האיש נכנס, קד קידה עמוקה ועמד באיקס שהיה על רצפת המשרד. "רצית לראות אותי, אדוני?"
"כן", אמר האיש בצללים. "אני שולח לך את סנדרה, אני צריך שתסדר לה קצת את המחשבות".
"אדוני?" האיש מלמל בפחד.
"שמעת אותי".
"אבל אדוני, עברו רק 18 חודשים מאז הפעם שעברה, זה יכול להרוג אותה".
"אני שאלתי לדעתך?" אמר האיש בצללים.
"לא, אדוני, אני רק…"
"אז כשאשאל לדעתך, תדבר", אמר האיש בצללים.
"כן, אדוני".
המדען פנה ללכת ואז שמע את כחכוח גרונו של האיש בצללים. "ואם תחליט ללכת נגד הפרוטוקול… שמעתי שהבן שלך נמצא כאן במחוז, אני אגיע אליו אישית ואטפל בו".
"כן, אדוני", המדען אמר ופנה ללכת.
"עוד משהו", אמר האיש בצללים.
"כן, אדוני".
"מה אתה יודע על זורוארק?" שאל האיש בצללים.
המדען נרגע מעט לאור השאלה המדעית, הוא נשם לרווחה ואז ענה: "יצור אפל, נבזי, כמעט ולא נמצא בטבע".
"ומה תגיד אם אומר לך שהנבואה אודותיו מתגשמת?" שאל האיש בצללים.
"אז אותו אדם שמחזיק בפוקימון הזה הולך לסבול הרבה מאוד, אדוני", אמר המדען.
"לסבול?" שאל האיש בצללים ובלם צחוק.
"שמעת על שבעת מדורי הגיהינום?" שאל המדען. "אדוני", הוא השלים את המשפט.
"לא", ענה בכנות האיש בצללים.
"זה סדרה של אירועים מאוד טראומתיים, אומרים שאפילו האדם החזק ביותר בעולם לא יכול לעמוד בהם, אפילו לא אתה… אדוני…"
"מממ", אמר האיש בצללים, נעמד וחשף את פניו – "אם כן, כמה טוב שהאדם שיש לו את הפוקימון הזה הוא לא אחר מאשר הבן שלך".
"הבן שלי?" שאל המדען וקפץ בבהלה.
"הבן שלך", חזר האיש בצללים על המשפט וחייך מאוזן לאוזן.
"אבל אדוני, אתה הבטחת שלא תפגע בו אם אעזור לך".
"זה לא אני שפוגע בו, מוטי. זו הנבואה שעושה את זה", אמר האיש בצללים וסימן למדען לעזוב.
"ואני מצפה ממושארנה שתטפל טוב מאוד בסנדרה, היא לא אמורה לזכור את ג'ול, את אחותה, את אחיה, או כל דבר טוב אחר".
מוטי: "כן אדוני, אעשה שהיא תהיה בדיוק כמו שאתה רוצה, אדוני".
= = = = =
נרקיס ישן בחדר המרפאה, כשזיעה חמה מכסה אותו. מדי פעם רוברט ניגש אליו, ניגב ממנו את הזיעה וטיפל בו. בשלב מסוים נרקיס התעורר בצעקה, כולו מבוהל, ומתנשף. רוברט ניגש אליו ואמר לו שהכל בסדר.
"לא, זה לא בסדר, היא הופיעה שוב".
"מי?" שאל רוברט.
"החרקית הלבנה", נרקיס.
"החרקית הלבנה?" שאל רוברט. "מה זה אומר?"
"כשהייתי קטן, אבא שלי גנב מהממשלה פוקימון והוא שם אותו במרתף, בכל פעם שהוא שחרר אותו, היו לי חלומות על פוקימון חרק לבן וגדול שמינו הוא נקבה והיא אמרה לי דברים, שכנעה אותי לעשות אותם".
רוברט: "אתה חלמת, אין לנו שום פוקימון חלומות פה באיזור".
נרקיס: "אתה מכיר פוקימוני חלומות?"
רוברט: "כן, שמעתי עליהם, יש את דראוזי והיפנו, מונה ואספור, אבל הם לא יכולים להגיע אליך".
נרקיס: "מה הכוונה? איך אתה יודע את זה?"
רוברט נאנח, ניגש לפלאפון החכם שהוא קיבל מהמשימה האחרונה שהשלימו בכפר והתחיל להקליד כל מיני דברים שם. לבסוף הוא הציג את המסך של הפלאפון מול הפנים של נרקיס והוא ראה: "פוקימוני אופל – יש להם חסינות מול פוקימונים על חושיים".
נרקיס: "מה זה אומר? איך זה עוזר לי?"
רוברט התגלש עם הכיסא שלו שהיה על גלגלים לקצה החדר והדליק את האור, שם עמדה זורוארק בפינת החדר. "זורוארק שומרת עליך, החלומות שאותם פוקימונים על חושיים עשו לך בעבר לא יכולים לפגוע בך פה. הכוח של זורוארק הוא אופל, היא מונעת מכל דבר על חושי להתקרב לפה".
"אהההה", אמר נרקיס.
רוברט הכין לעצמו קפה, עדיין בישיבה והציע לנרקיס כוס שוקו חם. כשהם שתו את המשקאות שלהם, רוברט שאל – "על מה החלום שלך הפעם?"
"החלום היה שהפוקימונים שלי נגנבים", התוודה נרקיס.
רוברט צחק ואמר: "איזה פוקימונים?"
נרקיס: "ופוריאון וסרפיריור".
רוברט: "למה שיגנבו אותם, אף אחד לא נכנס לאגף הזה והוא נעול במפתח ובבריח".
נרקיס: "אני לא יכול להסביר את זה, אבל החרקית אמרה שמאחר והם לא אפלים כמוני, שהם לא מתאימים לי וכעת הגיע הזמן שהם יחזרו למקום שממנו הם באו. אבל אל עלי לדאוג, כי בקרוב יגיע אלי פוקימון חדש, ש… מה המילה… נו, איזו מילה היא השתמשה בה? שיהלום את תכונותיי".
רוברט: "יהלום את תכונותיך?"
נרקיס: "כן".
רוברט: "בוא תראה", והתגלגל ביחד עם הכיסא שלו לעבר הפינה, ניגש לתיק גב של נרקיס והרים אותו, הוא פתח אותו והושיט יד פנימה, "בוא ואראה לך ששום דבר לא נגנב". הוא חיפש במשך כמה רגעים ארוכים, לאחר שלא מצא, הסתכל פנימה, הפך את התיק וניער אותו, ואז פתח את שאר הריצ'רצ'ים וחיפש גם בהם.
"אין פוקימונים, נכון?" אמר נרקיס ברוגע.
"זו סתם מקריות", אמר רוברט ומבט נדהם היה על פניו.
"זו עבודתה של זורוארק", אמר נרקיס וחזר לישון. רוברט כיבה את האור, ניגש לפלאפון שלו והתחיל להקליד בפלאפון שלו כמה דברים. בזווית העין הוא ראה את עיניה האדומות זורוארק מסתכלות על החדר, בוחנות אותו.
= = = = =
"אז הבני זונות האלה העיפו אותך מהכפר", שאג פרסיבל ורוק יצא מפיו.
"כן, אבל אל תדאג בנוגע לזה", אמר עומר וניסה להרגיע אותו.
"איך אפשר שלא לדאוג, אתה אשכרה נלחמת נגד המנוולת הזו, איך יש להם ספק?" הוא צרח.
"זה בסדר", אמר עומר, "כל חיי אני מקבל יחס כזה, אני כבר רגיל".
"אני לא רגיל", אמר פרסיבל ואז הביט אחורה להעיף מבט על הכפר שהם מתרחקים ממנו וראה את מוניקה הולכת מאחוריהם. "אה, אני אתן לכם קצת זמן להכיר. להתראות עומר".
הם לחצו ידיים, פרסיבל הוציא את וינאזור שלו מהפוקדור ורכב עליו מחוץ לשביל ההליכה.
השמיים היו בהירים באותו יום, זיפ זיפים ופידג'ים מילאו את השמיים, השביל שהם הלכו עליו היה עשוי מגרגרים של חצץ ומסביב כל הצמחייה הייתה ירוקה. זה היה יום יפה מאוד להליכה.
"היי", אמרה מוניקה.
"היי", אמר עומר בביישנות.
"אז אני מוניקה".
"ולי קוראים עומר".
הם הלכו 50 מטר מבלי לדבר.
"אז אתה אחי?" היא ספק שאלה, ספק אמרה.
"כן", אמר ולא ידע מה לעשות עם עצמו.
"אהא", היא אמרה והעיפה מבט על לדיבה שנחתה על עץ בקרבת מקום.
"כן", חזר על עצמו, מובך.
"אז אתה גדלת עם אבא שלנו?" היא שאלה.
"לא", הוא גיחך, "הוא לא בדיוק הטיפוס האבהי", עומר ענה.
"כן", היא צחקה, "כך שמעתי".
"אה, גם את לא גדלת איתו?" הוא שאל.
"מה אתה משוגע?" היא הסתובבה אליו והסתכלה עליו לראשונה – "הוא מסר אותי בשנייה שהוא יכל".
"גם אותי", אמר עומר.
"אז מי גידל אותך?" שאלה מוניקה.
"אמא חורגת".
"אותי בית יתומים".
"אם הוא חי, את ממש לא יתומה", הוא צחק. היא הצטרפה אליו.
"איפה למדת?" מוניקה שאלה.
"בגימנסיה".
"באמת?"
"כן", עומר ענה.
"גם אני למדתי שם! אולי למדנו ביחד!" מוניקה התלהבה.
"לא נראה לי, יש כמה שנים שמפרידות בינינו", הוא הוריד לה את ההתלהבות.
"את המנהלת גברת סוויני הכרת?" מוניקה שאלה.
"וואי, אל תזכירי לי אותה, היא הייתה זוועה", חיוך ענק נפרס על פניו.
"ואיך היא אהבה לכרוז כל דבר בכריזה", מוניקה נזכרה.
"והנגינה האיומה שלה על הסקסופון", עומר נזכר גם כן.
מוניקה: "והמשפט שלה – ואל תתחילו משהו…"
עומר: "…אם אתם לא מתכוונים לסיים".
שניהם התגלגלו מצחוק והמשיכו ללכת.
"מה עוד?" שאלה מוניקה.
"לא יודע, מה הכוונה?" ענה עומר.
"מה אתה אוהב? מה תחומי העניין שלך? מה אתה עושה בזמנך הפנוי?" היא שאלה.
"לא יודע, אני טוב בקרבות פוקימונים, אני מתעניין בבנות ויש לי מסכה של לוקאריו במחבוא".
"מסתבר שאנחנו הרבה יותר דומים ממה שאתה חושב", היא אמרה.
"מה הכוונה?" הוא שאל.
"גם אני ממש טובה בקרבות, גם אני אוהבת בנות ותעיף מבט על זה", היא הרימה את מחזיק המפתחות שלה, שם היה פעמון בצורת לוקאריו.
"אני חושב שלאבא היה אחד", הוא אמר.
"לא, לא לאבא, לסבא".
"אה, כן", הוא נזכר.
"מה היה השם שלו?"
"טרונצ'ו", מוניקה אמרה.
שניהם צחקו.
"את יודעת מה זה טרונצ'ו?" עומר שאל.
"לא", מוניקה התוודה.
"טיפש, לא חכם במיוחד", הוא ענה לה.
"זה מסביר הכל", היא צחקה.
"את יודעת שהוא קרא לפוקימון על שם אבא?"
"זה מסביר עוד יותר", ושניהם צחקו.
"סבא לא סבל את אבא".
"כן, נראה לי שזה עובר בירושה, השנאה הזו לאבא", הוא אמר.
"כן, הוא לא נראה לי הטיפוס שאנשים אוהבים".
"על ג'ול שמעת פעם?"
"לא ואתה?"
"לא".
"ועל השבט השני?"
"לא".
"גם אני לא".
"איזה פוקימונים יש לך?" מוניקה שאלה.
"צ'ימצ'אר ואמבריאון", עומר ענה.
"לפחות יש לך צד אפל כלשהו אם בחרת באמבריאון", היא אמרה.
"למה את מתכוונת?"
"לי יש מורקרו, שזה סוג אופל, אינטליאון זוהר וליליגאנט".
"אה, אז את אוהבת בכלל פוקימוני אופל?" עומר התעניין.
"לא, ואתה?"
"לא", הוא חייך. "יש לי בכלל שני סוגים אחרים שאני אוהב: אש ורוח".
"לא נכון!" היא דחפה אותו בבדיחות ואמרה – "אני מתה על פוקימוני רוח".
"אז למה אין לך אחד?" הוא שאל.
מוניקה: "כי אנחנו מסתובבים במחוז באמצע היום והם בדרך כלל באים רק בלילה".
"אה, כן, זה", אמר ועקץ אותה, "זו בדיוק הסיבה".
"אה, אתה רוצה לשחק ככה?" היא שאלה, "ולמה אתה מסתובב עם צ'ימצ'אר לא מפותח?"
"אאוץ'", הוא חייך, "1:0 לטובתך. האמת היא שאני רוצה לפתח אותו, אבל לא היה לי צ'אנס".
"בוא נפתח אותו ביחד", הציעה.
עומר: "מה זאת אומרת?"
מוניקה: "אני אעזור לך".
הם הגיעו לקצה הגבעה שם ראו כל מיני פוקימונים: לאקסריי, קריקטון, גרבלר ובאסקוליג'ן שקופץ מאגם שהיה באיזור.
עומר: "אני רוצה אתגר אז אלך על גרבלר".
מוניקה: "דיברת כמו אח אמיתי".
עומר הוציא את צ'ימצ'אר שלו ואמר לו לתקוף את גרבלר עם גלגל אש, המתקפה פגעה אבל לא עשתה הרבה נזק. גרבלר ניסה לאזן את המצב עם זריקת חול לעיניו של צ'ימצ'אר והפוקימון נפגע. העיניים שלו התנפחו והוא לא ראה דבר.
"אוי", אמר עומר.
"תירגע", אמרה מוניקה, "תשאל את עצמך: האם הפוקימון שלך צריך לראות כדי לתקוף?"
"לא", ענה עומר.
"אוקי, עכשיו אתה מדבר".
"מתקפת להביור 60 מעלות ימינה", אמר עומר. המתקפה נורתה ופגעה במטרה.
"אוקי", אתה יודע איפה אתה נמצא, ואיפה הפוקימון היריב ממוקם, מה עכשיו?" שאלה מוניקה.
"לתקוף עד שאחד מהם ייפול", הוא ענה.
"גברים, אין לכם טיפה של עידון", היא אמרה ותפסה את עומר והזיזה אותו בזמן שמפולת סלעים שגרבלר שחרר הגיעה עד אליו.
"אז מה את מציעה שאעשה?" עומר שאל.
"תשתמש במוח שלך, בשדה הקרב, באקלים, במה שיש לך", היא קרצה לו.
עומר הסתכל סביב, ראה את השדה, את הפוקימונים האחרים ואז הסתכל על אחותו, האסימון ירד לו – "צ'ימצ'אר, להביור על קריקטון". המתקפה שוגרה ויותר מהכל עיצבנה את פוקימון החרק המפותח. "קפוץ על לאקסריי", הוא אמר, וכשקריקטון שיגר את המתקפה, היא פגעה גם בצ'ימצ'אר וגם בלאקסריי.
"עכשיו, שיעבור לבאסקוליג'ן", צעקה מוניקה.
"בטוחה?"
"כן".
"קפוץ לעבר באסקוליג'ן ותתגרה בלאקסריי".
פוקימון הקופיף קפץ מלאקסריי לעבר באסקוליג'ן, צחק על לאקסריי, התגרה בו, הצביע על התחת שלו ואז הברק הכי חזק נשלח לעברם.
"שיישאר שם", אמרה מוניקה. שני הפוקימונים ספגו את הברק ובאסקוליג'ן לא אהב את זה. הוא שיגר מתקפה לעבר צ'ימצ'אר ולעבר לאקסריי.
"אתה צריך שהוא יתמקד רק בך", אמרה מוניקה.
"אני יודע", אמר עומר, "תקוף אותו עם להביור", אמר לצ'ימצ'אר ששלח להביור לעבר באסקוליג'ן שעזב את לאקסריי והתחיל לשגר מתקפות מים לעברו. "עכשיו תתחבא מאחורי גרבלר", אבל המתקפה הגיעה לפני שהוא הצליח להתחבא, גם גרבלר וגם צ'ימצ'אר התמלאו במים, שניהם קורסים תחת הלחץ החזק שלהם, מאבדים הכרה.
עומר ומוניקה התקרבו לזירת הקרב ופנו אל צ'ימצ'אר – "אתה בסדר?" שאל עומר.
"היית טוב", אמרה מוניקה לפוקימון, "אבל זה לא יספיק מול אבא שלי", היא נעמדה ושילבה את ידיה ביהירות.
"מה את עושה?" עומר התערב.
"אפילו זובאט היה מנצח אותך אם תמשיך להילחם ככה", היא המשיכה.
"תפסיקי, הוא נלחם ממש טוב", עומר הגן על הפוקימון שלו.
"נלחם כמו נמושה", היא המשיכה להתגרות בפוקימון.
ואז זה קרה!
צ'ימצ'אר התחיל לזהור באור בוהק, חוסר ההכרה שלו הפך להכרה מלאה, והוא התחיל לרחף באוויר, כשהוא סיים את הטרנספורמציה שלו, עמד מולם מונפרנו.
"הבנת מה עשיתי?" שאלה מוניקה לאחר מעשה.
"כן, הרגע גילית לי סופית שאת הבת של אבא שלך".
שניהם צחקו ונתנו כיף אחד לשנייה.
= = = = =
פרסיבל רכב על וינאזור שלו לאורך המצוק הצפוני בחלקה הדרומית שנמצאת ממערב לכניסה המזרחית, והוא קלט משהו קטן, ורוד, מקפץ, יושב לו על שפת האגם, מקפיץ אבנים על המים ושר שירים. הוא התקרב לשם וראה שזו לא אחרת מאשר ג'ול.
"מה? סילקו גם אותך?" שאל.
"לא, הם לא יודעים מה לעשות איתי", אמרה וחייכה אליו חיוך גדול.
"סיפור חיי", אמר לה.
היא נעמדה כשהוא הגיע, קדה לו קידה והתחילה לאסוף חלוקי נחל.
"את רוצה לדבר על זה?" הוא שאל בטון אבהי וירד מוינאזור שלו.
"אני לא כל כך טובה בדיבורים, אני יותר טובים בקרבות".
"מזל", לחש לעצמו, "גם אני ככה", כבר אמר בקול כדי שהיא תשמע.
"אתה רוצה קרב?" היא שאלה.
"כן, אבל יש לך עוד פוקימונים חוץ מליקיליקי?" הוא שאל.
"כמובן", היא הוציאה את חגורה הכדורים שלה ושם היה עוד 2 כדורים סגורים.
"אז גם אני אגוון", הוא אמר והוציא כדור ישן למראה, שהפתח שלו היה מוברג ידנית.
"מה זה?" היא שאלה.
"פוקדור מהמאה הקודמת", הוא ענה.
"אתה חיית במאה הקודמת?" ג'ול התעניינה וסרקה את הפוקדור.
"אפשר לומר", פרסיבל ענה.
ג'ול הוציאה את גרימסנארל ופרסיבל הוציא את לפרס.
"לא ידעתי שיש לך פוקימון מים", היא אמרה, התחילה להתקרב ללפרס במטרה ללטף אותה.
"לא הייתי עושה את זה אם הייתי במקומך, היא נוטה לנשוך אנשים שהיא לא מכירה".
להפתעת פרסיבל, לפרס התלטפה על הידיים של ג'ול, משמיעה קולות הנאה כשג'ול ליטפה אותה מאחורי האוזן וכמעט ושרה את השיר של לפרס מתוך שמחה.
"וואו, את באמת מוכשרת", פרסיבל לבסוף הודה.
"תודה, גם אתה לא רע בעצמך", אמרה.
"תזכירי לי בת כמה את?" שאל פרסיבל.
"14".
"ומתי הספקת ללמוד את כל זה?"
"בגיל מאוד צעיר".
"שנתחיל?" פרסיבל הציע.
"כמובן", היא חייכה.
"לפרס, תקפיאי את האגם, את הרצפה שאנחנו עומדים עליה ואת כל מה שאת יכולה", הורה פרסיבל ומיד הם נכנסו לעולם של קרח, שלג וקיפאון.
ג'ול פתחה את התיק הקטן שלה, הוציאה משם כפפות של הלו קיטי ולבשה אותם, הוציאה כובע של ברבי וענדה אותו, הוציאה מעיל ועליו ציור של בוב ספוג מכנס מרובע ושמה אותו ולבסוף היא ניגשה אל גרימסנארל, נישקה אותו ושלחה אותו להילחם – "אני רוצה שתיתן ללפרס אגרוף אש".
"לא מבזבזת זמן, הא?" צחק פרסיבל.
גרימסנארל ניגש אל לפרס, חימם את היד שלו, הבעיר אותה באש ונתן את האגרוף הכי חזק שהוא יכול. לפרס תפסה את האגרוף ונשכה אותו בעוצמה רבה. "אמרתי לך שהיא נושכת".
"וואו, הפתעת אותי", הודתה ג'ול, "בחיים לא ראיתי הגנה כזו".
"אני עושה את זה כבר 16 שנה", התוודה פרסיבל.
"אני 14", ג'ול אמרה.
פרסיבל: "לפרס, שחררי סופת שלגים".
ג'ול: "עלילה רעה" (Nasty Plot).
פרסיבל: "אז מי אימן אותך?"
ג'ול: "לימדתי את עצמי".
פרסיבל התרשם לטובה – "לפרס – מפולת שלגים".
ג'ול: "עלילה רעה".
פרסיבל: "ויש אמת במה שאומרים עליך?"
על הפרצוף של ג'ול הייתה דאגה קטנה, "ומה אומרים עלי?"
פרסיבל: "שאת הבחורה הכי שמחה, הכי מאושרת, והכי מצחיקה בעולם?"
ג'ול חייכה אל פרסיבל והתחילה לרקוד במקום – "אתה בסדר למרות הכל".
פרסיבל: "כמו שאני לא רוצה שישפטו אותי לפי הגיל, ולא רוצה שישפטו את עומר לפי משפחתו, כך גם אני לא שופט אותך לפי גילך או לפי המשפחה שלך".
ג'ול קדה לו קידה קטנה והתחילה לזרוק את החלוקים לאוויר. "עלילה רעה", אמרה לבסוף.
"את לא מתכוונת לתקוף?" שאל.
"אתה מבזבז תורות, אז אני בינתיים מתחזקת".
"מי אמר שאתן לך לתקוף?"
"תחושה פנימית".
"לפרס, בואי נראה לה מי החזק מבין שנינו, חזרי לפוקדור", פרסיבל החזיר את הפוקימון שלו לכדור, לחץ על כפתור ואז הפוקדור גדל קצת ועוד קצת ועוד קצת, עד שהוא נהיה ענקי, פרסיבל זרק את הכדור וממנו יצאה ג'יגאנטמקס לפרס. "עכשיו אם תעשי כמוני, תאבדי את כל השיפורים שעשית".
"אני לא חושבת", אמרה ג'ול.
"מה הכוונה?" אמר פרסיבל.
"לימדתי את ריפר, ככה אני קוראת לגרימסנארל, להשתנות לצורה הזו מבלי להיכנס לכדור".
"מרשים, הפעם הפתעת אותי", אמר פרסיבל.
ג'ול זרקה את כל החלוקים לעבר הפוקימון שלה והוא התפתח לג'יגאנטמקס בעצמו.
"כניעה שקרית" (False Surrender).
"את מבזבזת זמן על מתקפות פיזיות", הבהיר לה פרסיבל.
"נחכה ונראה", אמרה ג'ול.
המתקפה שוגרה לעבר לפרס ופגעה בה. לפרס ניערה את צווארה כמי שמעיפה זבוב קטן מעל ראשה.
"איך זה יכול להיות?" שאלה ג'ול.
"את לא היחידה שיודעת לאמן פוקימונים לפוטנציאל הגבוה ביותר שלהם", אמר פרסיבל.
"כן, אבל המתקפה הזו שהשתמשתי, עלילה רעה, בדרך כלל מחזקת מתקפות מיוחדות כמו שאמרת, אבל אני לימדתי את ריפר טכניקה שבאמצעותה זה משפר דווקא את המתקפות הפיזיות".
"אה", אמר פרסיבל. "וציפית שחיזוק של כל כך הרבה פעמים יגמור את הפוקימון שלי".
"כן", אמרה ג'ול. "אתה חזק".
"את מבריקה", אמר פרסיבל. "נראה לי שלפרס שלי רוצה לשמוע אותך שרה".
"בשמחה", אמרה ג'ול. והיא התחילה לשיר. לפרס מהר מאוד הצטרפה אליה, ויחד עם שרו, מדי פעם תקפו אחד את השני ועל הדרך גם נהנו.
בסבב השלישי ג'ול אמרה – "אני הולכת לגמור אותך עכשיו, בסדר? שלא תיעלב לי".
"זה בסדר גמור מבחינתי", אמר פרסיבל.
"משחק קשה" (Play Rough).
"את יודעת מה לעשות", אמר פרסיבל ללפרס שלו.
"וואו, תיקו, בחיים לא ניחשתי שכששרתי ולפרס הצטרפה אלי, שזה שיר נספים (Perish Song)".
"ואני לא ידעתי שאפשר ללמד פוקימון מתקפות כאלה, להתפתח בלי כדור ולהילחם ככה".
"אז שנינו למדנו משהו היום, נכון?" ג'ול חייכה אליו.
"בהחלט כן", פרסיבל חייך אליה בחזרה.
הם התחבקו.
= = = = =
"ברוכים הבאים לספארי, אני ענת ואני הפקידה פה. איך אפשר לעזור לכם?"
"היי, אני ריי, ואני רוצה להיות הבן זוג שלך, החבר שלך, המאהב שלך, זה שיגרום לך ל…"
צ'ארלי תפס אוזן אחת ויויו תפס אוזן שנייה והם משכו אותו ביחד אחורה.
"ריי מתנצל", אמר יויו.
"כן, הוא רק רוצה לשחרר לפארק את הפוקימונים שלו", השלים אותו צ'ארלי.
"ואיך אפשר לעזור לכם?" שאלה.
"אנחנו ניקח 30 כדורי ספארי ואנחנו נתפוס לנו פה כמה פוקימונים", אמר יויו.
"אתה צריך להפקיד את כל הפוקימונים שלך אצלי", אמרה ענת.
"יש לי רק את בוביטון", אמר יויו.
"אחלה, אני אוהבת את הפוקימון פלריאון, אני אטפל בו טוב בזמן שאתה בפארק", אמרה ענת, נתנה להם כדורים, אישורי כניסה ופתחה להם את הדלת החיצונית אל הפארק.
צ'ארלי, ריי ויויו נכנסו למה שנראה כמו ג'ונגל בן 1000 שנה. עצים, צמחייה, קולות של פוקימונים, כמעט ולא היה אפשר לזוז שם. יויו סיפר כמה בדיחות על קיסם שאי אפשר להכניס לפה, אבל אחרי הפעם ה12 זה הפסיק להצחיק.
"אז איזה פוקימון אתם רוצים לתפוס לכם?" שאל צ'ארלי.
"אני אשמח לאיזה פוקימון שלא יעזוב אותי כשקצת קשה", אמר ריי.
"אתה זה שמשחרר אותם", הזכיר לו יויו.
"מה איתך, יויו, איזה פוקימון אתה רוצה?" שאל צ'ארלי.
"החלום שלי זה ארקיאופס", יויו התחיל להיכנס לארץ החלומות והדמיונות בראשו.
"למה דווקא הוא?" שאל ריי.
"הוא פוקימון שאהבתי מאז שהייתי קטן", אמר יויו.
"יש בעיה אחת", הזכיר לו צ'ארלי, "הוא פוקימון שנכחד".
"אין בעיה, נמצא את המאובן שלו ואני בטוח שהפרופסור, רוברט או אפילו פרסיבל יוכלו לעזור".
"אני בספק", אמר צ'ארלי והמשיך לפלס את הדרך בין כל הענפים הענקיים והצמחייה הצפופה.
"איזה פוקימון אתה רוצה?" שאל יויו.
"וואלה, לא איכפת לי כל עוד זה חשמלי", אמר צ'ארלי.
"יש לך קטע עם חשמל", אמר ריי. "כמו שיש לי קטע עם בנות".
"כן, רק שבניגוד אליך, במקרה של צ'ארלי, הפוקימונים לא בורחים ממנו בגועל", יויו התבדח.
"היי, זה מקום טוב לשחרר אותם, נכון?" שאל ריי.
"כן", אמרו צ'ארלי ויויו.
ריי הוציא את הפוקימונים שלו, קטרפי ופיפלאפ, אמר להם שהוא מצטער על הדרך שבה הוא התנהג ואז שחרר אותם לחופשי. הם הלכו בין השיחים הגדולים ואחרי כמה שניות הם נעלמו מן העין.
"אז בוא נתפוס לנו כמה פוקימונים", אמר ריי.
הם ניסו לתפוס כמה פוקימונים פראיים שראו ונכשלו בצורה חרוצה. נותרו להם 15 פוקדורים.
"תראו, אני לא רוצה להעליב אתכם או משהו, אבל אם יגמרו לנו הפוקדורים ואני לא אתפוס פוקימון, אני עלול לאבד את זה, אז תנו לי 5 ואצא לדרכי", אמר צ'ארלי.
הם נתנו לו 5 כדורים והוא נעלם.
"אז מה קרה שם עם מוניקה?" שאל יויו.
"לא יודע, רגע אחד התנשקנו, רגע אחד היא אמרה לי שהיא לא רוצה אותי ורגע אחד אני שונא אותה עד עמקי נשמתי", אמר ריי.
"ועם ג'ול".
"וואלה, גם פה אין לי מושג, רגע אחד התנשקנו, רגע אחד היא אמרה שהיא לא מחפשת קשרים ועכשיו קשה לי אפילו להסתכל לה בעיניים", התוודה ריי.
"זה כי היא מטר יותר נמוכה ממך, אחי", יויו ניסה להקליל את המצב.
הם הגיעו לקטע שבו היער נגמר ומרעה ענקי נפרס לעיניהם.
"אני אשאר פה ביער", אמר ריי.
"טוב", אמר יויו והתקדם לעבר המראה, לא לפני שהוא לקח 5 פוקדורים שלו. "נתראה בסוף היום אצל ענת".
ריי הסתובב ביער, חיפש כל מיני פוקימונים ולא משנה מה הוא מצא, זה לא מצא חן בעיניו.
יויו מנגד חיפש במרחבים, עבר שטחים ענקיים, וגם הוא לא מצא שום אזכור למאובן.
כשהפעמון הגדול צלצל, שלושתם התחילו לעשות את הדרך שלהם בחזרה לביתן של ענת.
"איפה בוביטון שלי?" שאל יויו.
"אה, סליחה, הוא כל כך נהנה עם איוי, ג'ולטיאון, ופוריאון, אמבריאון, אספיאון וסילביאון, ששכחתי לקרוא לו. חכה פה ואקרא לו", ענתה ענת.
"את יודעת מה? התפקיד שלי הוא לבדר ואם הפוקימון שלי מאושר פה, אני רוצה שהוא ישאר פה".
"ומה יהיה לך?" שאלה ענת.
"אל תדאגי לי, אני תפסתי 2 פוקימונים".
ריי נכנס לדלת ובדיוק שמע אותו – "תפסת שני פוקימונים, אדיר אחי, מה תפסת?"
הם נתנו כיף אחד לשני והתחבקו – "לא לפני שאתה תגיד לי כמה פוקימונים אתה תפסת".
"אחד", ענה ריי.
"והוא לא יעזוב אותך?" שאל יויו בחיוך.
"גם אם ארצה, אין לי איך להיפטר ממנה", ענה ריי, מבסוט על החיים.
"שלום לכם", אמר צ'ארלי ונכנס בדלת אחרון. "תפסתם פוקימונים?"
"כן, אני 2 והוא אחד".
"תראו לי", ביקש צ'ארלי.
יויו הוציא את הפוקדורים שלו, אמר "צאו פוקימונים" ושלח את הכדורים לאוויר, מתוכם יצאו פיוקומוקו וקאראקוסטה. אומנם זה לא המאובן שרציתי, אבל זה לא פחות טוב", אמר יויו.
"איך תקרא להם?" שאל צ'ארלי.
"עכשיו תורי", אמר ריי והוציא את הפוקדור שלו, נתן לו נשיקה ושלף משם את הפוקדור. ג'ינקס יצאה משם, קפצה על המאמן שלה והתחילה לנשק אותו נשיקות עסיסיות ורטובות כאלה.
"אני מבין שאתה כבר לא פנוי", אמר יויו.
"כן", ענה ריי ונפל לאדמה, מה שאפשר לג'ינקס לרתק אותו לאדמה ולנשק אותו בעוצמה רבה יותר.
יויו: "נראה שענת תצטרך למצוא לה בחור אחר". צ'ארלי וענת צחקו.
ענת: "אז מה אתה מצאת, צ'ארלי".
"תן לי לנחש", אמר יויו, "פוקימון חשמל".
צ'ארלי חייך.
"נו, תראה לנו", אמר ריי וניסה להתרומם מהתקיפה שהוא עובר, ללא כל הצלחה.
צ'ארלי הוציא את הכדור שלו ואמר לו להיפתח, מתוכו יצא לא אחר מאשר טוקסטריסיטי".
"וואו", אמרו ענת, יויו וריי ביחד כשראו את הפוקימון.
"מקווה שלא תפשל כמו הראל אחי", אמר ריי והצליח להכניס את ג'ינקס לכדור שלה.
"או כמו שריי פישל עם בנות", אמר יויו והכניס את הפוקימונים שלו לכדורים שלהם.
"בהצלחה", אמרה ענת והסתכלה רק על צ'ארלי כשאמרה את זה.
"תודה", הוא ענה לה.
"תשמור על קשר", היא אמרה ומסרה שלו חתיכת דף עם מספר טלפון עליו.
"את חייבת לעשות את זה מול הפנים שלי?" שאל ריי.
"בוא לפני שאדאג שפיוקומוקו יתן לך אגרוף שלא תזכור אפילו איך קוראים לך", אמר יויו.
אחרי שעה הם כבר היו בדרכם חזור לכפר.
= = = = =
טל: "משעמם".
רייס: "כן".
טל: "מה נעשה?"
רייס: "ערב קריוקי?"
טל: "אני לא יודע לשיר".
רייס: "אז מה אתה כן יודע לעשות?"
טל: "הרבה דברים, אבל לא לשיר. וחוץ מזה, גם אם אסכים, רוקי לא בדיוק מוציא המון מילים מהפה, על אחת כמה וכמה שר, וליו, אני לא יודע מה הוא מתכנן, כל היום הוא מסתגר שם עם האנון החדש שלו".
רייס: "אולי נרגל אחריו?"
טל: "אולי לא?"
רייס: "וואי, אני חייב לעשות משהו, אחרת אני אחטוף קריזה ואני אחטיף למישהו מכות".
טל: "זהו זה".
רייס: "מה, אתה רוצה שאחטיף לך מכות?"
טל: "לא, כן, לא, אני רוצה שנקיים באטל רויאל".
רייס: "מי?"
טל: "אני, אתה, ליו ורוקי".
רייס: "ומי יקרא להם? אני עייף".
טל הוציא את פאלקוייר, אמר לה שליו ורוקי מחזיקים בביצים שלה ושיביאו אותם לפה. אחרי כמה דקות, רוקי וליו רצו לעבר טל, כשמאחוריהם התעופפה פאלקוייר וניסתה לנקר אותם למוות.
ליו: "היא כמעט רצחה אותי".
טל: "תרגע, אני הזמנתי אותך לפה לעשות באטל רויאל".
ליו: "אין לי פוקימונים".
רוקי: "יש לו פלייגון, אני הצלתי אותו פעם".
טל: "יש לך פלייגון". טל התעורר על עצמו ואז פנה לרוקי: "רוקי, הרגע דיברת?"
רייס: "ומה נעשה עם רוקי? הוא ירביץ לפוקימונים שלנו עם האגרופים שלו?"
רוקי: "יש לי סאלאזל".
רייס: "אז למה לעזאזל אתה נלחם עם ידיים חשופות ואתה לא משתמש בה?"
טל הרים את גבותיו להסכמה.
רוקי: "אתם רוצים קרב או לא?"
טל אמר: "כן, כן, בואו נלך למגרש הלחימה, אני מאמין שהוא ריק בשעות האלה של הערב".
כשהגיעו לשם, כל אחד תפס פינה אחרת. רוקי הוציא את סאלאזל, טל הוציא את קרוקונייל, ליו הוציא את פלייגון ורייס הוציא את ספטייל.
ליו בחן את הפוקימונים והתחיל לשאול שאלות: "איזה סוגים הפוקימונים שלכם?"
טל: "שלי אופל ומים".
רוקי: "שלי אש ורעל".
רייס: "שלי עשב וכשאני מפתח אותו למגה, הוא גם דרקון".
טל: "יש לך מגה? מגניב!"
רייס: "תודה".
ליו פתח את החוברת שהפרופסור נתן להם ביום הראשון והתחיל למלמל לעצמו – "אז לאש ורעל יש השפעה של חצי נזק על פלייגון, מהבחינה הזו אני מסודר. מים ואופל נותנים לי נזק רגיל ולכן אני צריך לשים לב למתקפות של הפוקימון של טל. ועשב אומנם נזק רגיל, אבל אם ספטייל יחליט להתפתח למגה, אני צריך לשמור ממנו מרחק".
טל: "אפשר להתחיל?"
רוקי לא חיכה לאף אחד: "סאלאזל, זעם דרקון על פלייגון".
רייס: "התפתח למגה ותשתמש בטלף דרקון על פלייגון".
טל: "אם כולם עושים את זה, גם אני אצטרף למסיבה, קרוקונייל, זנב דרקון על פלייגון".
ליו: "היי, זה לא פייר, כולם נגדי".
סאלאזל של רוקי שלחה את המתקפה שלה, פלייגון התחמק ממנה, ספטייל של רייס התפתח למגה ושלח את המתקפה שלו והוא החמיץ את פלייגון שתיזז מצד לצד, וקרוקונייל בכלל לא תקף.
טל: "מצחיק מאוד, אתה מוכן לזוז?"
ליו: "נראה לי שהוא ברמה גבוהה מדי בשבילך".
טל צחק בציניות ואמר – "וופ טי דו, ליו חושב דברים, איזה יופי מצדו".
ליו: "אני לא מוצא את הבדיחות שלך מצחיקות".
טל: "אני צוחק עליך, יא מוגבל".
ליו: "זה לא יפה לצחוק על אנשים".
רוקי: "אתם מתכוונים להילחם או לריב פה כל היום?"
רייס: "מי ידע שהוא מדבר כל כך הרבה?"
טל: "קרוקונייל, אם אתה לא תוקף הפעם, אני מחזיר אותך לבירדיה ומצדי תמות שם. תקוף את סאלאזל של רוקי עם זנב דרקון".
ליו: "אה, עכשיו תוקפים את רוקי? מעולה! פוקימון אש חלש מול אבן, פלייגון, אני רוצה שתשתמש במתקפה מפולת סלעים".
להפתעת כולם, קרוקונייל הפעם החליט לתקוף, הוא שיגר את הזנב הענקי שלו ופגע בסאלאזל שעפה ממגרש האימונים, מעל לכפר ונחתה על ההר הדרומי, שם היא איבדה את ההכרה.
ליו: " פלייגון, קבל ביטול על המתקפה".
רוקי עזב את הזירה והלך לטפל בפוקימון שלו.
רייס: "זה לא היה קול מצדך, טל".
טל: "אני לא ידעתי שהוא יתקוף, בדרך כלל הוא לא שומע לי".
ליו: "אז עכשיו תדע שיש לו חרדת נטישה והוא הקשיב לך, הבין אותך ועשה מה שצריך כדי שלא תעזוב אותו".
טל ניגש לפוקימון שלו, התקרב אליו ואמר לו – "שמע, אני ממש מצטער, אני לא באמת התכוונתי לזה, גם אם לא תקשיב לי, אני בחיים לא אחזיר אותך לשם, אתה שלי עכשיו. בסדר?" בתגובה לכך, קרוקונייל חזר להיות אפאטי כמו תמיד.
ליו: "עכשיו שאנחנו יודעים שהפוקימון שלו לא יתקוף, בוא נעשה עליו אמבוש".
רייס: "יאללה".
ליו: "מתקפת זעם דרקון".
רייס: "גם כן".
מכיוון ששני הפוקימונים היו דרקונים, המתקפה ננעלה עליהם והם תקפו את הפוקימון של טל שוב ושוב ושוב ושוב, עברו אולי איזה 30 תורות עד שהם יצאו מזה, ועדיין, קרוקונייל עמד שם וספג הכל.
ליו: "הפוקימון שלך חזק".
רייס: "כן, מה אתה נותן לו לאכול?"
טל: "האמת שאני כבר לא נותן לו לאכול, הוא צד לבד".
ליו: "בגלל זה הורידו את האזעקה שמקיפה את הנהר".
טל: "מה הכוונה?"
ליו: "פעם, לפני שהפוקימון שלך היה בסביבה, הייתה אזעקה בנהר של הכפר וכל פוקימון שהיה שוחה שם היה מפעיל אותה, כך היינו יודעים מתי הם מגיעים, מתי לברוח ואיך להיערך. ועכשיו כנראה הפוקימון שלך חי שם, ואוכל את כל מה שעובר שם".
טל הסתכל על קרוקונייל במבט גאה – "הוא באמת גדל קצת מאז הפעם שעברה".
רייס: "קצת? קצת?!?! הפוקימון שלך תופס חצי מגרש".
טל חשב על זה לרגע ואז אמר – "קרוקונייל, אתה יודע מה שמעתי? שספטייל ופלייגון רוצים לבקש ממך טובה, הם רוצים שתיתן להם לצוד גם כן בנהר. מה אתה אומר?"
בתגובה לכך קרוקונייל נשך את ספטייל בעוצמה כזו שנשמעו כמה עצמות נשברות, ולרייס לא הייתה ברירה אלא להחזיר את הפוקימון שלו לכדור לפני שהוא הופך לארוחת ערב, וליו פשוט צעק – "הפסד טכני, אני פורש מהקרב, אני לא רוצה להילחם נגדך יותר".
טל קפץ באוויר, חוגג עם עצמו.
רייס וליו התקדמו ביחד למרכז הכפר, מעבירים רשמים על הקרב.
רייס: "אתה ראית לאן הוא העיף את הפוקימון של רוקי? ואיך הוא נגס בספטייל שלי? הוא אשכרה מסוכן".
ליו – "ואחר כך אנשים חושבים שאני זה שיש לו פיגור".
טל רב שעה עם הפוקימון שלו שיחזור לפוקדור, וכשהתייאש, אמר לו להישאר בקרבת הנהר ולא לצאת למחוז.
= = = = =
השעה הייתה מאוחרת בלילה, הכוכבים נצנצו והקולות של פוקימוני הלילה נשמעו מבעד לאפלה. האיש בצללים יצא מהמפקדה שלו, והלך כמה צעדים לעבר מה שנראה כמו באר מים מיובשת. הוא לחץ על כמה כפתורים ואז המבנה שינה את צורתו. לא עברו כמה רגעים והבאר שינתה את החזות שלה והפכה להיות טלפון לווייני עם מכשור מתקדם. האיש לחץ על כמה כפתורים ונשמע צליל חיוג.
"הלו".
"שלום".
"מי זה?"
"זה אני", אמר האיש בצללים.
"מה אתה רוצה?"
"יש לי חדשות בשבילך".
"אני לא רוצה לשמוע".
"אתה תרצה לשמוע את זה".
"אני בספק".
שקט על הקו.
"נו".
"מה נו?" אמר האיש בצללים.
"אני מחכה לשמוע".
"חשבתי שאתה לא רוצה לשמוע".
"עכשיו אני רוצה לשמוע".
"היא חיה", אמר האיש בצללים.
"מי?"
"ג'וליה".
שקט על הקו.
"אתה שם?" שאל האיש בצללים.
"כן".
"שמעת מה אמרתי?"
"כן, אמרת שהבת שלי בחיים".