מכונת השמדה

"כמה זמן נצטרך לחכות?!" אני שואל בכעס וחובט בחזקה בדופן המערה. כריס לעומתי שוכב על רצפת האבן הקרה והלחה, ומאזין לקול פכפוך המפל. "איך אתה יכול להיות רגוע כל כך?!" אני שואל ביאוש.

"זה פשוט", אומר כריס, "זה הרי ברור שעוד כמה דקות יבחינו בחסרוננו, ויבואו להציל אותנו". אבל עוברות חמש דקות, עוברות עשר דקות, ושום דבר לא קורה. אני מתיישב על הרצפה ומחכה עד שמשהו ישתנה. אני חורט על הרצפה את המילה "עזרה", כאילו שזה יכול להועיל לי במשהו.

וכאילו זה הרגע קרה קסם, ואני כבר לא רואה את המפל, תוך שאני שומע קול התנגשות חזקה במיוחד. אני לא מצליח לזהות את מקור הקול, אבל זה ברור שמשהו עצר את המפל. כעבור כמה שניות, המפל ממשיך לזרום, אך הפעם הוא זורם במרחק חמש מטרים לפחות מאיתנו. אני מתקרב מעט בחשש לעבר היציאה מהמערה, וכריס יחד איתי. אני מסתכל למעלה, ורואה כמה גזעי עצים שחוסמים את המפל. אבל משהו נראה משונה בעצים האלו… כאילו הם עשויים מ…

"מתכת", אומר כריס, "אין לי מושג איך, אבל העצים האלו הם בעצם מתכת". אני מסתכל סביב, ורואה שזרימת המפל מקיפה מכל הכיוונים את היציאה, ולמרות זאת, הזרם חלש הרבה יותר משהיה קודם, מספיק חלש בכדי שאוכל לעבור בו. אני תופס בחזקה בכריס, עם הצד הלא מחודד של הטפרים שלי, ומתכונן לקפיצה. אך רגע לפני שאני קופץ, אני שומע קול סילון מתקרב.

"תתכופף!" אני קורא לכריס בחשש שמא זה טיל שעוד רגע מפוצץ את פנים המערה. אנחנו מתכופפים במהירות, והדבר הענק שהשמיע את הטיל נכנס בחזקה אל תוך המערה דרך המפל, ומתנגש בדופן הפנימי שלה. אני מחכה כמה שניות, ומסתובב אחורה, נדהם לגלות את מטאגרוס, יחד עם כל שאר חברי הצוות. כריס מסתכל על כולם בפה פעור, ולי לא נותר דבר לעשות מלבד לצחוק ולמחוא כפיים על הכניסה המרשימה הזאת.

"חדשות טובות", אומר מטאגרוס בטון הומוריסטי משהו, "מצאנו את החולשה של בלוסום, זה מים".

"מים?" שואל כריס, "זה לא קצת… אירוני? פוקימון עשב כמו בלוסום צריך להיות עמיד בפני מים כמעט לחלוטין".

"פוקימון עשב?" שואלת בלוסום, מבולבלת.

"עזבי, הוא והשגעונות שלו…" אני אומר, ורץ לחבק את כולם בשמחה. כריס צופה מהצד, אבל ניתן לראות על פניו זיק של חיוך.

"תגידו, מה זה הדבר הזה?" שואל היטמונלי, ומצביע לעבר המכונה המוזרה והגדולה.

"תראה לי?" שואל דאסטוקס ומתקרב למכונה, מוריד את הידית שבצד.

"לא, חכה!" אני קורא, אבל מאוחר מדי. המכונה נפתחת, והכיסא הגדול מתגלה, יחד עם כמה אורות מהבהבים בגוון כחול.

"מה זה הדבר הזה?" שואל דאסטוקס, ונכנס אל פנים המכונה.

"לא, חכה! זה מסוכן!" אני קורא, אבל דאסטוקס בשלו.

"יצר ההרפתקה שלי אף פעם לא אמר לי לפחד מסכנות", הוא אומר ונכנס מעט יותר אל המכונה. לפתע, מן הכיסא יוצאים צינורות מתכת גדולים, שקושרים את דאסטוקס אל הכיסא. "אה.. חברה?" הוא שואל בפחד, "נראה לי שאני תקוע". הוא מנסה להשתחרר בכוח מן כבלי הברזל, אך לשווא. אני נכנס פנימה, לעזור לו, מנסה לקרוע את הכבלים, אך מעלה חרס בידי. נראה שאין מוצא בשבילו.

"תנסו למשוך בידית כלפי מטה!" קורא דאסטוקס בקול מאומץ. אני מסתכל על המכונה, ורואה שאין ברירה, אז אני מושך מטה בידית תוך כדי שכולם מסתכלים עליי. הידית זזה למטה, וקול חריקה נשמע. המכונה המוזרה נסגרת, כשהוא בפנים.

"רגע, לא!" אני קורא כשכולם איתי, אבל זה מאוחר מדי. המכונה מתחילה לרעוד, ואני יכול לשמוע את קולו הצווח של דאסטוקס. אני מנסה להעיף את המכונה, לשבור אותה, לחתוך אותה עם טפריי, אך דבר לא קורה. כל חברי הצוות מנסים, לשרוף, לקרוע, כל דבר שעלול לשחרר את דאסטוקס ממכונת ההשמדה הזו. מבפנים המכונה בוקע אור אדום חזק, שהולך ומתגבר. ובפרץ חזק של אנרגיה, המכונה מתפוצצת, כשדאסטוקס איתה.

כולנו עפים בפרץ עצום של אנרגיה אל מחוץ למערה, אותם עצים העשויים ממתכת מתנתקים מהקיר שמאחורי המפל, והוא חוזר לזרימתו הרגילה. לוקח לנו כמה דקות להתאושש מן הפיצוץ העצום. אני מסתכל סביבי, בודק שכל חברי נמצאים, ולפתע מבחין בהיטמונלי, צף על המים שסביבו דם. אני שוחה אליו במהירות ובפחד, ומרים אותו במהירות על המים. אני מרגיש אותו נושם, ללא הכרה, אבל נושם. איזו הקלה. אבל השמחה שלי מתפוגגת כשאני מגלה שרגל שמאל שלו לא עוד. היא נכרתה מעליו בפיצוץ.

"מטאגרוס!" אני קורא, "אני יודע שאתה זה שהפך את העצים למתכת, תעשה את זה שוב! דאסטוקס לכוד!"

אבל מטאגרוס, שנמצא בצד אחר בכלל באגם, שוחה לעברי במהירות, ואומר בקול כמעט עצוב, "מצטער, אבל דאסטוקס היה בתוך המכונה שהתפוצצה. אין לו סיכוי לשרוד…"אני מסתכל עליו, ומהנהן בעצב. כולנו כאחד יוצאים מן המים, כשאני אוחז בהיטמונלי. אני שם לב לכריס, מתנשם במהירות ובפחד, ויוצא מהמים בבכי. אנחנו מסתכלים יחד לעבר המפל, ואני שם לב לבלוסום, שמתחילה לבכות. אני מתקרב אליה ומחבק אותה בעצב, אבל תחושת הצער הנוראית גוברת עליי, ואני מתחיל לבכות יחד איתה. סוויפר מצטרף אלינו לבכי, ולאחריו גם פלייגון.

מטאגרוס עומד על ארבע רגליו, מסתכל לעבר המפל, ואומר "לו רק הייתה לי היכולת להתחלף איתו", בקול מלא רחמים. אבל דמעות לא יוצאות מעיניו המתכתיות.

אני קם כעבור כמה דקות של בכי ממקומי, ואומר "זאת חופשה שאני בחיים לא אשכח…" בקול עצוב ובפנים ספוגות מדמעות. אבל באותו רגע, אני מרגיש שוב את אותה תחושה בעיניים שלי. לא, עכשיו זה הרגע הכי לא מתאים לשינוי… אבל הוא קורה, בלי שליטה. העיניים שלי גדלות קמעה, והפנים שלי מתכסות בעצבי העיניים שלי, העצבים גולשות מטה, ומגיעות עד לכתפיי, משם ממשיכות מעט לידיים שלי. אני שם לב שהכל מסביב הופך לוורוד, אבל רק ורוד. אני לא רואה את החברים שלי, לא רואה את הסביבה בה אני נמצא, רק את הצבע הורוד העז שממלא את כל שדה הראייה שלי. אני חש בכאב ראש עצום, וקורס על הדשא. יחד עם הקריסה, הצבע הורוד נעלם, ואני מבחין שוב בחברי, שמסתכלים עליי בחשש. העצבים חוזרים למקומם, והעיניים שלי חוזרות לגדלן הרגיל.

אני מסתכל על פלייגון כשאני שם לב שהוא בוהה בי, והוא אומר "כשדאסטוקס התפוצץ שם… כמות האנרגיה שהוא שחרר גרמה לך לדבר הזה…"

"על חושי", אומר כריס בקל מגמגם, עדיין לא מאושש מהבכי, "זה על חושי".

אני קם ממקומי, ואומר בקול שבור "בואו נחזור לבסיס, מיציתי יותר מדי מהחופשה הזו". אני שם לב שבשעה שחוויתי את התקף האנרגיה שהיה לי, כנראה זרקתי את היטמונלי על הדשא או משהו, כי הוא שוכב מחוסר הכרה, נושם לאט את האוויר הצח. מטאגרוס אוסף את היטמונלי על גבו, וקורא לכולם לאחוז בו. כולם נאחזים, ומטאגרוס ממריא ממקומו. במבט אחרון על המפל שמכיל בתוכו את שאריותיו של דאסטוקס, אנחנו מתרחקים מהמקום בלי להסתכל עוד לאחור.