שלום, שמי הוא יוסי אוחנה ואני מנהל ומייסד אתר "פוקימון: מפלצות כיס" והיום באתי לדבר אתכם על נוסטלגיה בעולם הפוקימון. עכשיו, לפני שנתחיל, אני רוצה להקריא לכם מה ההגדרה למושג נוסטלגיה. מדובר במונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, תוך כדי הפיכתו לאידיאל. עכשיו בוא נבחן את העניין הזה, אני אציג לכם מספר תמונות ואתם תגידו לי מה אתם מעדיפים בהרמת יד: (1) התחלתיים של דור ראשון מול התחלתיים של דור חמישי. (2) הסרט הראשון מול הסרט ה16. (3) פוקימון צהוב מול פוקימון שחור. (4) אש וחבריו בעונה הראשונה מול אש וחבריו בעונת משאלות טובות. (5) פוקימון מול בן 10.
האמת היא שהעובדה שבחרתם את העבר לא מפתיעה אותי. הנה סיפור קצר: כשד"ר קונסטאנטין סידקאקיס עבר מארצות הברית לאנגליה, הוא סיפר לעמיתו שהוא מתגעגע לחבריו הקרובים, למשחקי הכדורסל ולריחות הסתיו בארצו. העמית, פסיכולוג קליני במקצועו, מיהר לאבחן את הגעגועים כדיכאון. אך סידקאקיס לא קיבל את דעת חברו. הוא אמר לו שבזכות הנוסטלגיה הוא מרגיש טוב יותר. הנוסטלגיה נותנת לו את הכוח להמשיך. בעקבות אותה שיחה החליט סידקאקיס לחקור את התופעה, וכיום עשרות מדענים בעולם משתמשים בשיטות המחקר שלו. עשר שנות מחקר גילו השפעות חיוביות רבות של הגעגועים לעבר. בעשור האחרון נוכחו החוקרים לגלות כי נוסטלגיה מנטרלת תחושות בדידות, שעמום, מחזקת את היחסים ואפילו מחממת את הגוף. זה למה אנחנו תמיד נעדיף את העבר, ונהפוך אותו לרומנטי יותר. הנה דוגמה: [הצגת הסרטון שבו אש מטפל בצ'ריזארד]
כולנו זוכרים ואוהבים את הקטע הזה. אבל מחקר מעמיק יותר מגלה אמת מחרידה על המונח הזה שנקרא "נוסטלגיה". ז'אן ברטראן פונטאליס כתב פעם מאמר העונה לשם "חלונות". למען הדיוק, הוא חי לפני העידן המודרני והוא טוען שנוסטלגיה היא מילה "חכמה" שהוטבעה בשנת 1688 על ידי רופא מהעיר מילוז. פירוש המילה מתחלק לשניים – נוסטוס: חזרה, אלגוס: כאב, וזה בא להמחיש סוג של מחלה. לפי אותו רופא, מדובר במחלה מוזרה למדי הפוגעת בחיילים הנתונים למגבלות חיי הצבא. אלה אנשים הנמצאים הרחק מארצם, מהמרעה שלהם, מהעדרים שלהם, מן האויר הצח של הרי מולדתם – וכשהמחלה הזו שנקראת נוסטלגיה תקפה אותם, הם סירבו לאכול ופשוט הניחו לעצמם למות.
כשאנחנו מדברים על נוסטלגיה כיום, אנחנו מדברים יותר ביחס לזמן ופחות ביחס למקום. המושג שינה את עורו. המושגים של אותם חיילים "העיירה שלי, השכונה שלי, הרחוב שלי", כל אלה נעלמו עם השנים, השתנו ונהרסו. נותר לו רק מושג הזמן. כיום אנחנו כאשר מדברים על המונח, אומרים שהאדם הנוסטלגי מחפש את ילדותו האבודה, את אותו זמן קסום של ילדות. אבל זה לא באמת נכון, לפחות לא לדעתי. אני אציג בפניכם כיצד העבר שכולנו אוהבים להתרפק עליו הוא לא פחות גרוע מהיום. ואולי אפילו יותר גרוע. ואין כמו עולם הפוקימון כדי להדגים את זה.
אוקי, אז כיום כאשר אתם משחקים במשחקי וידאו של פוקימון, אתם רצים, אתם משתמשים ברולרבליידס ואתם נוסעים על אופנים. במשחקים הראשונים, לדוגמה פוקימון צהוב, אי אפשר היה לרוץ. לא היה מחשב שאפשר ללחוץ TAB כדי להגביר את המהירות של האימולטור. מצד שני, אופניים בעבר עלו מיליון פוקידולרים ונחשו מה, יכולתם לסחוב רק 999,999 בכיס. דוגמה נוספת: כיום כאשר אני גולש בקבוצות בפייסבוק, כולם מחפשים פוקימונים זוהרים ולא מוכנים להתפשר על שום דבר אחר. בדור הראשון לא היה את זה. בנושא אחר, כשיצאו המשחקים "גולד וסילבר" לא היה אינטרנט, לפחות לא אצל כולם, וכאשר שחקנים נתקעו מול ויטני והפרה המעצבנת שלה, מול סודוודו ומול סטיליקס, לא היה אפשר להכנס לרשת ולבדוק איך עוברים את זה. אנשים רבים ואני ביניהם נתקעו במשך שבועות מול האתגרים האלה. שלא נדבר על כך שבמשחקים הראשונים של פוקימון לא היה התייחסות לסוגיות כמו זכר ונקבה, סוגים של פוקימונים, דברים כמו חולשות, עוצמות וחסינויות, וזו רק רשימה קצרה של הדברים הפחות טובים במוצר הוידאו של פוקימון בתחילת הדרך.
מה לגבי הסדרה? אנחנו אוהבים לחשוב שפעם הסדרה הייתה חדשנית וטובה יותר, אבל זה לא נכון. מהיום הראשון נתקלנו באותו ניסיון של צוות רוקט לגנוב את פיקאצ'ו. זה לא השתנה. מלבד זה, מעטים הם הפוקימונים שאש פיתח עד להתפתחות האחרונה שלהם. כאילו, אם לא היה אינטרנט, והייתי יודע מה זה פוקימון רק לפי הסדרה, לא הייתי יודע שקיים כזה פוקימון [תמונה של פוקימון מפותח]. אני באמת לא יודע איך קוראים לו. ותחשבו על כל הקונספט של הסדרה, מדובר בנער לאם חד הורית במקרה הטוב, או יתום במקרה הרע, שלא הולך לבית הספר, יוצא למסע בכוחות עצמו וכל הזמן עובר הצקות מצד שני בריונים עם חתול מדבר. אני לא יודע מה אתם חושבים, אבל זה לא נוסטלגיה בעיני. זה יותר כמו מקרה לעובדת סוציאלית.
אבל עכשיו ברצינות. פוקימון הוא מוצר הרבה יותר הרסני והרבה פחות נוסטלגי ממה שאנחנו חושבים. הנה כמה דוגמאות: כיום כאשר אנחנו שומעים על אלימות בתקשורת, לרוב מדובר במעשים שהם על רקע פלילי, כלומר – מלחמות בין משפחות פשע, או על רקע לאומני – כלומר מלחמה על בסיס טריטוריה, אידיאולוגיה או השקפת עולם. אתם לא תשמעו סיפורים על ילדים בני 10 אשר דוקרים אחד את השני בעקבות ויכוח על פוקימון. אבל דברים כאלה קרו בסוף המאה הקודמת. כל העקרון של פוקימון סובב סביב רכושנות – כמה פוקימונים יש לך במשחק וידאו, כמה קלפים נדירים יש לך באוסף, הרי המוטו של המוצר הוא לאסוף את כולם, ולפעמים לילדים אין הבחנה בין מה מותר לעשות במסגרת הזו לבין מה אסור. אני יכול לספר לכם סיפור אישי קצר שהראיתי לבן דוד שלי את המשחק "פוקימון צהוב" לפני בערך שנה. בימים האחרונים הכנתי את ההרצאה להיום, וניגשתי למגירת המשחקים שלי על מנת לבדוק אם באמת אפשר לרוץ במשחק הזה, וגיליתי שהוא פשוט גנב לי את המשחק.
עכשיו, אתם בטח יכולים לבוא בטיעון נגדי ולהגיד שזה לא משקף את התוכן של הסדרה ושם הדברים הם הרבה יותר נוסטלגיים, וגם פה אני יכול להגיד לכם שזה לא ממש המקרה. בתחילת הדרך שודרו מספר פרקים של פוקימון שהפכו למה שנקרא כיום בקרב מעריצים – "הפרקים הגנוזים". הסיבה שהם הפכו לכאלה היא בגלל התוכן שלהם. קחו לדוגמא את הפרק של "היפה והחוף", שם אש, מיסטי וברוק מגיעים לחוף הים ומנסים לזכות בתחרות יופי על מנת לשלם לנזק שהם עשו למזח בזמן שהם שאלו סירה בלי רשות. בטורניר הזה גם ג'סי וג'יימס מצוות רוקט משתתפים, וג'יימס כידוע לכם אוהב להתחפש לדמויות נשיות בסדרה, אבל זה נושא להרצאה אחרת. בכל מקרה, הוא עונד שם מעיין תחפושת עם חזה ענקי והוא אומר למיסטי שאין לה סיכוי כי אין לה את הנתונים הפיזיים כדי לנצח. [סרטון]
פרק אחר שמציג את הבעייתיות של פוקימון הוא הפרק של "אגדתו של דרטיני", שם החבורה מגיעה לביקור בספארי, ושם אש תופס את הטאורוס שלו, או 30 טאורוסים ליתר דיוק. הבעיה בפרק הזה היא כפולה: כי מצד אחד, הראו שם תכנים שאינם מתאימים לילדים, כמו הצגת כלי נשק, איומים באקדח ושידול לקיום יחסי מין, מושגים שהם רחוקים מעולם הנוסטלגיה של ילד. ומצד שני, גניזתו של הפרק הביאה לכך שאוהדים מסביב לעולם לא ידעו איך אש השיג לעצמו טאורוס. הפרק מעולם לא שודר ולכן רק שנים לאחר מכן ורק בזכות עידן האינטרנט, אנשים ידעו מה קרה שם וקיבלו מושג לגבי הפרק הגנוז. [סרטון]
אבל אף אחד מהפרקים אינו משתווה לפרק הבא – "החייל החשמלי פוריגון". בפרק הזה אש והחבורה מגיעים לעיר מאצ'טה. מאחר ופיקאצ'ו סובל מעייפות מתמשכת, אש מביא אותו למרכז הפוקימונים העירוני. אך האחות ג'וי אינה יכול לעזור לו. מסתבר שיש בעיה במרכז הפוקימונים והמכשור שם מקולקל. מדען מקומי משכנע את אש והחבורה להיכנס ביחד עם פוריגון אל תוך המחשב ולתקן את הבעיה – שהיא צוות רוקט. הם מסכימים ויוצאים למסע בעולם האלקטרוני. לאחר כניסתם למערכת, האחות ג'וי – שאינה יודעת דבר על תוכניות המדען – מביאה טכנאי מחשבים למרכז הפוקימונים על מנת להתקין אנטי וירוס, דבר אשר מסכן את חייהם של החבורה ושל צוות רוקט. עד פה זה נשמע לא מעורר מחלוקת במיוחד, נכון?
הבעיה בפרק הזה היא לאו דווקא בתוכן שלו, אלא באפקטים הויזואליים שלו. במהלך הלחימה בין האנטי וירוס לחבורה, אש שולח את פיקאצ'ו עם מתקפת החשמל שלו על מנת לנטרל את הטילים שנשלחים לעברם. האפקט של המפגש בין המתקפות יצר סדרה של פלאשים מהירים בצבעים בהירים, מה שגרם לכ700 ילדים יפניים לקבל התקף אפילפסיה, חלקם אושפזו בעקבות התקרית בבתי חולים. הדבר המגוחך הוא שבמהדורות החדשות של יפן, הם דיווחו על המקרים האלה, ושידרו את הקטע המדובר שוב ושוב, מה שגרם לעלייה נוספת במספר הנפגעים מהסצנה. בסופו של דבר הרשויות הפילו את האשמה על חברת נינטנדו ופוקימון לא שודרה במשך ארבעה חודשים. במהלך התקופה הזו הם החליטו להרחיק את הפוקימון פוריגון מכל הופעה בסדרת האנימה, מהלך קצת תמוה לדעתי, מאחר והוא בכלל לא היה קשור ללחימה, אלא זה היה פיקאצ'ו, והוא כזכור לכם, כוכב הסדרה עד לימינו אנו. [סרטון]
פרק זה הוליד משבר גדול שעורר כמות עצומה של תשומת לב ופרסום, אך לא מהסוג הנכון. באותם זמנים, גיים פריק וחברת קובו תכננו להשיק את המוצר שלהם באמריקה, וזה לא ממש עזר להם שהדבר הראשון שהקהל האמריקני קרא על פוקימון היה הכותרת "מפלצות מצוירות תקפו ילדים קטנים". זה לא היה סימן טוב בכלל, אך היו עוד כמה סימנים.
אם לומר את האמת, אז משחקי תפקידים, בעיקר כאלה שיועדו לגיים בוי, מעולם לא היו פופולריים בארה"ב. הייתה דאגה אמיתית שמשחק תפקידים כזה יהיה קשה למכירה בארצות הברית. המשא ומתן לא היה קל, אך נינטנדו הלכה על כל הקופה, וסדרה מלאה של משחקים, צעצועים, קומיקסים וקלפים יצאה אל השוק, מוכנה לפנות אל בנות ובנים מהגילאים 4 ועד 15. הסוד להצלחה היה להסתיר את היפניות של המוצר. אז בתור צעד ראשון, הם הביאו את המפתח של בובה אמריקאית מפורסמת בשם Cabbage Patch doll שיעשה את שיווק הצעצועים. הצעד השני היה שינוי בסדרה היפנית המקורית. הם ניסו להעלים כל עקבות של אלימות, מיניות או דת בסדרה האמריקנית. מספר סצנות מקוריות שונו, שמות הדמויות קיבלו אופי מערבי, כמו לדוגמה: סאטושי הפך לאש, ושיגרו הפך לגרי. כך גם זה קרה לשמות הפוקימונים, היטוקייג' הפך לצ'רמנדר, פושיגידיין הפך לבלבאזור, וזניגיים הפך לסקווירטל. פוקימונים אחרים קיבלו שמות מוכרים מעולם הפופ, כמו היטמונצ'אן והיטמונלי שהיו מחוות לג'קי צ'אן וברוס לי. ופעם אחת נוספת פוקימון סחף אומה שלמה.
הסיפור מאחורי הרעיון של פוקימון הוא לא דבר חדש: באסיה למשל הייתה מסורת רבת שנים, ולפיה אבות וסבים עדיין מספרים על עיצומה של מלחמת העולם השנייה, שם בלילות הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם, מלבד להתגנב לתוך העשב הגבוה של האזור הכפרי שבו הם חיו, כדי לתפוס צרצרים ואז לקחת אותם הביתה. וברגע שהגיעו הביתה, הם היו בונים זירות קטנות מקופסאות גפרורים שם היו מציבים את החרקים הקטנים מול הצרצרים של השכנים. ככל שהצרצר היה מנוסה יותר, כך הוא הפך ללוחם טוב יותר. פוקימון הוא סוג של משחק כזה. פרט לעובדה שיש בפוקימון הרבה סוגים של צרצרים, וכולם ניחנים בכוחות מדהימים. אה כן, ואף אחד לא מת שם.
כך שאם נחזור לנושא ההרצאה שלנו – נוסטלגיה – כלומר, ראיית העבר באור ורוד על פני ההווה, אז לא בטוח שיש לנו פה הכרעה. כי נבחן את המוצר של היום נגלה שאתם יכולים לראות אותו בזמניכם החופשי, באינטרנט, בלי לשבת מול הטלוויזיה בשעה קבועה ובלי הצורך הזה להתחשב בבני המשפחה האחרים. אבל אל תגידו להם שאמרתי לכם את זה. במוצר של היום אין הפתעות. אתם לא תקבלו תכנים מזיקים, או מיניים או אלימים. אתם תקבלו את אותו הדבר שקיבלנו מהעונה הראשונה. אש יוצא למסע, אוסף פוקימונים שונים, מרוויח תגים ומפסיד בליגה. ואם המוצר לא מקולקל, אז אין טעם לתקן אותו. נכון?
וזה לא תקף רק לאנימה. זה תקף גם למוצרים האחרים של פוקימון. בהרמת יד בבקשה, למי פה יש את המשחקים החדשים של פוקימון XY? ומי מכם אוהב לשחק בהם? יפה מאוד. גם לי יש את המשחקים החדשים, ואני יכול לספר לכם שאני חשבתי שבגיל 30 אתעייף מהם מהר מאוד. למען האמת, חשבתי שאזרוק את המשחק אחרי המכון השני. אבל משהו תמיד גרם לי לחזור ולשחק בזה, בין אם זה הנגישות של המשחק למישהו בגילי, האפשרות לשחק עם חברים, העובדה שהכניסו כמעט את כל הפוקימונים האהובים עלי, דברים כמו פוקימון בנק וקבלת סלבי במתנה, התלת מימד, האיכות של המשחקים, המוסיקה, הצ'אט, וונדר טרייד, וזו רק רשימה חלקית. אז במחשבה לאחור ל"פוקימון צהוב" אכן תהיה פינה חמה בלב של כולנו, אבל לא בטוח שהוא יותר טוב מהמוצר הנוכחי של פוקימון.
זה אומנם נראה כאילו אני מנסה לשכנע אתכם לא להיות נוסטלגיים אבל זה רחוק מהמציאות. אני בעצמי בן אדם מאוד נוסטלגי. תנו לי את התוכניות של "המומינים", "נילס", "הי-מן" ו"חתולי הרעם", ואני אהיה המאושר באדם. אבל לא צריך לתת לעבר יותר מדי משקל. זה כמו עם הסיפורים של הסופר אילן הייטנר. והוא כותב – "אתה יושב באיזה חוף ים אקזוטי, עם חברים טובים ואיזו בחורה יפייפיה, יש לך כוס משקה ביד והכל ורוד. ואז אחד מהחברים אומר שזה מזכיר לו את החופשה שעשיתם במקום אחר ולפני כמה שנים, ואז הידידה הטובה שלכם מצדיקה אותו ואומרת 'כן, וואי, זו הייתה חתיכת חופשה' ואז הם מתחילים לעלות זכרונות על המשוגע מהשוק והקבצנית עם הזקן שלא הפסיקה להצטלם ובכל הזמן הזה אתה חושב לעצמך – בחייאת רבאק, סתמו את הפה. אתם פה, נופשים בגן עדן וכל מה שאתם מסוגלים לחשוב עליו זה איזו חופשה דמיקולו שעשיתם לפני מיליון שנה". כך שמוסר ההשכל שלי פה הוא שאל תחיו יותר מדי בעבר, כי יכול להיות שתחמיצו דברים נהדרים שקורים לכם בהווה. ואני הראשון שאתוודה ואומר שההרצאה הזו היא אחת מאותם רגעים נהדרים. אתם הייתם מקסימים. תודה על ההקשבה ותתפסו את כולם!