פוקימון, אה?
אחרי הכול באנו ליהנות ממה שיש למשחק הזה להציע. לפחות אני. רק התחלתי לשחק וכבר אלפי דיבורים שלא קראתי. אם יש משהו אחד שרציתי מפרופסור אוק לפני שהוא נתן לי את הפוקימון הראשון שלי זה שהזקן יעזוב אותי בשקט. כלומר, כמה הבנאדם מסוגל לחפור?! "שלום! ברוך הבא לעולם הפוקימון! אני פרופסור סמואל אוק, ו" ולא מעניין אותי שאתה פרופסור! פשוט תן לי להתחיל, רבאק!
אבל ויתרתי לו כשהוא נתן לי פוקימון כפיצוי. אחרי הכול, הסיבה העיקרית שההנאה מהמשחק היא מהפוקימונים היא שהם לא קודחים בשכל. אני לא צריך לדבר איתם ולקבל הסברים ושאלות שהתשובה אליהם יכולה להיות רק "כן" או "לא", למרות שאת התשובה "לא" הם בחיים לא יקבלו, וימשיכו לשאול שוב ושוב כאילו אני איזה עבד מסכן שאין לו אפשרות בחירה, ואפילו לא זכות דיבור, הרי אני בחיים לא אוכל להשחיל איזה משפט בין כל החפירות האלו.
פוקימונים מתים בשבילי. זה מהנה! לראות אותם נלחמים וסובלים בשקט, מתים ולהבא מתים פחות כי הם מתחזקים, רק בשבילי! אין להם בכלל תלונות או בקשות; אני יכול לקרוא לפוקימון "ישבן של חמור" והוא יהיה צייתן כמו חייל גרמני.
אז סלחתי לפרופסור ההוא, ולאמא שלי, ולכל שאר האנשים חסרי הערך שחושבים שבגלל שכל מה שהם יכולים לעשות נקבע על ידי המתכנתים של המשחק, מותר להם לשגע לי את המוח. אפשר לומר אפילו שהתחלתי את המסע הזה ברגל ימין, בעיקר בגלל שקראתי לבלבאזור שלי "גוש של חריונים" ולא היו לו שום תלונות.
את המכון הראשון והשני כפכפתי בכזאת קלות שאפילו לא הייתי צריך להפסיק את המשחק באמצע ולשמור. גם חריונים התפתח פעם אחת באמצע. אחרי הכל זה לא בעיה לנצח דגים ואבנים. דגים צריך להוציא מהמים, ואבנים צריך פשוט… לא לגעת בהם. הם כבר ישארו דוממים.
אבל לא האמנתי כשהגעתי למכון השלישי. כלומר, בהתחלה צחקתי כששמעתי מה אני צריך לעשות כדי לאתגר את מנהיג המכון. אבל אני אשכרה אמור לעשות את זה?!
אני אסביר: מנהיג מכון כלוא בגדר חשמלית, והדרך היחידה להגיע אליו היא לחטט במגוון פחי זבל שמפוזרים שם כאילו שזו האופנה או משהו כזה, למצוא מתג ולאחריו עוד אחד ולפתוח את הגדר הזאתי.
פחי פאקינג זבל! כאילו שלא עברתי מספיק! אני צריך להוריד את הראש ולנבור בפחים המלאי צואה ופסולת כאילו שאני איזה הומלס. זה אמור להכין אותי איכשהו לקראת ההרפתקאות הבאות שלי?! כי אם כן, לא תודה! אם זה המצב אז אני רואה איך במכון הבא אני אצטרך להפליץ על איזה לחצן מספיק חזק כדי שיילחץ ושאני אוכל לעבור באיזה מעבר מסכן.
אבל עשיתי את זה. אחרי הכל, יש לי בכלל בחירה חופשית במשחק הזה?? חיטטתי בפחים כמה דקות עד שסופסוף מצאתי מתג. הייתי מאושר כל כך! זה עומד להסתיים! אז כשאני מפזר חיוכים לכל המאמנים שעמדו דוממים במכון והסתכלו עליי במבט חסר הבעה, הסתכלתי בפח אחר. כמובן לא היה בו מתג.
אבל אז הגיע הקש ששבר את גב הגמל. פתאום אני שומע "דינג!" מאחורי. באותו פח שבדקתי קודם. אני מסתכל בפנים לרגע ופתאום מה אני מגלה? המתג לא שם!
מה הקטע לעזאזל?! לא מספיק שהוכרחתי לחטט שם בפחים ולמלא את הידיים שלי בקקי של איזה פוקימון, עכשיו אני צריך להתחיל הכל מהתחלה?! הפכתי בכמה דקות ממאמן מצליח ואדיר לסמרטוט עלוב שמחפש איזה לחצן בין פחי זבל.
אחרי איזה שנתיים הגעתי למנהיג. אחרי כמה חפירות מיותרות הקרב התחיל. כמובן שלא יכולתי שלא לתהות למה אני לא יכול לדרוש את התג בלי קרב אחרת המנהיג יחטוף תביעה על כל העלבון הזה שעברתי כאן, או למה לעזאזל אני מחזיק את הפוקדורים שלי בידיים שמלאות בקקי. אבל אחרי הכל אני סתם עוד עבד עלוב שמשחק במשחק הזה, בלי שום אפשרות פרט למה שהמתכנתים תכננו בשבילי. כלומר אם יהיה איזה שלב במשחק שבו אני אעמוד מעל לוע של הר געש וישאלו אותי "אתה רוצה לקפוץ?", אם אני אגיד להם לא הם ישאלו משהו בסגנון "אתה בטוח שאתה לא רוצה לקפוץ?!" ויכריחו אותי.
הדבר היחיד ששימח אותי במכון הזה הוא שהחריונים שלי התפתח לונוזאור. וגם זה לא משהו. כבר לא היה אכפת לי מהתג המעפן בצורת ברק שהייתי צריך להתעלל בגוף שלי בשבילו, וגם לא היה אכפת לי שהמנהיג הזה בירך אותי או נתן לי איזו התקפה מטומטמת. באמת שרציתי לתת לו כאפה וללכלך לו את כל הזקן הנקי והמטופח שיש לו. מעניין שכדי לעבור שם הוא לא צריך לחפש בפחים!
ועכשיו חריונים נראה כמו מלך הסטלנים. אני בטוח שהוא יכול להתחרות בסלאקינג על התואר הזה, אולי אפילו לנצח. לא הייתי אומר שהוא אכזרי, יותר כמו אחד שעומד לתקוע וואחד גרעפס ולגרום לי למות מסירחון. כאילו שלא היה לי מזה מספיק!
אז עד הפעם הבאה, שבה אני אספר לכם על עוד חרא גולמי שיש במשחק הזה, קחו תמונה של חריונים ותבינו למה התכוונתי שהוא עומד להביא אחד:
